יום ראשון, 9 בספטמבר 2012



החדר (אסתאד') בגלות בבל



לפי המסורת, ראשיתו של ה"חדר" מתקופת בית שני בא"י. הראשון שייסד את החדר היה יהושע בן-גמלא,
כהן גדול ששירת בבית המקדש שקבע: "בכל עיר ועיר ובכל מדינה, יש להושיב מלמדי תינוקות שיתחילו
בלימודם מגילים שש או שבע" (1). לעומת זאת, לפי מסכת אבות, תחילת הלימודים בחדר אצל המלמד
מגיל חמש: בן חמש למקרא, בן-עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות..."(2). החובה ללמד את הילדים,
חלה על האב: "מראשית עריסתם, תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (3), ועל חינוכם כתוב ב'משלי': "חנוך לנער
על-פי דרכו, גם אם יזקין, לא יסור ממנה" (4).בשפה הערבית הספרותית, מצווה הפתגם: "אל-עלם פ'י
אל-צע'ר, כלנקשי פ'י אל-חג'ר" (לימודים בגיל רך, כמוהם, כחריטה על אבן" (5). והמקבילה לפתגם הערבי,
אנו מוצאים במסכת אבות: "המלמד ילד הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש" (6).
בחברה הבבלית, המלמד ב'חדר' נקרא "מורה" ("סתאיי" בערבית). סתאיי לימד את הילדים תנ"ך, סדר התפילות 
והטעמים והקנה לילד קריאה מדוייקת ורהוטה ומבטא נכון של העיצורים והתנועות, לפי מסורת העדה. דרך ההוראה הקפדנית הבטיחה העברה מדוייקת של המבטא מדור לדור. גם ילדות בגיל הרך השתלבו עם בנים בגילן בחדר,
אם כי, היו מיעוט קטן ולא כל ההורים ששו לשלוח את בנותיהם לחדר.

החדר שכן בביתו הפרטי של "המורה". בדרך-כלל, היה בו שולחן, כסא למורה וספסלים לתלמידים. על שולחנו של
המורה הונחו סידור תפילה ותנ"ך ולידם 'מקל' שטוח קצר ו'פ'לקה', סמל ליראה ומרות, לשמשו בעת שיחוש צורך
להשתיק ילד מתפרע שלא סר למרותו (7). חום הקיץ ב"חדר" הבבלי היה בלתי נסבל. מניפת בד גדולה הייתה תלויה בתקרתו המסויידת והקודרת וממנה יורד חבל פשתן, המשמש להנעתה. ילדים, כל אחד בתורו, משכו בחבל
והניפוה מצד אל צד כדי להשיב רוח ולצנן את המקום. היו בעיראק כמה "חדרים" שאשת המורה הכינה דברי
מתיקה, או, אבקת "סומאק וזעתר", מצמחי תבלינים חמוצים, ומכרה לילדים תמורת פרוטה לשקית.

ידיו של ה'עוזר' למורה (שנקרא בערבית- ח'לפ'ה) היו מלאות עבודה. הוא היה זה שצריך להשכים קום, להוביל
את הילדים מביתם אל ה"חדר" ולהחזירם בגמר לימודיהם. אמנם המורה שילם לעוזרו משכורת עוני תמורת
עבודתו, אך העוזר התחשב במצבו הדחוק של מעבידו והתנחם בתוספת הכנסה צדדית שקיבל מההורים,
ששילמו לו, מפעם לפעם מעות או תשורות, בפרט, בתקופת החגים (8). 

העונשים ב"חדר" היו כבדים. אמצעי עונש מקובלים היה המקל והחמור מכל הייתה הפ'לקה, מוט שחבל לא קצר
משתלשל משני קצוותיו. את התלמיד הסורר השכיב המורה על גבו על ספסל עץ. הוריד את נעליו, הכניס שתי
כפות רגליו הצמודות בין המוט לחבל, סובב את החבל, עד שנמתח בכוח, על רגלי הילד. העוזר, הח'לפ'ה תפס
בשתי קצוות המוט והמורה התחיל להכות במקל על כפות רגליו היחפות של הילד. היו הורים שביקשו מהמלמד
להעניש את ילדיהם הסוררים, שהתפרעו בבית, בפ'לקה, כדי לקיים את מצוות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו" (9).

(1)  בבא בתרא, דף כ'א, עמ' א'. (2)  מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'א.  (3)  פרשת "במדבר", ט'ו, כ'א.
(4)  משלי, כב', ו'. (5)  י. מאירי, על נהרות בבל. (6)  מסכת אבות, פרק ד', משנה כ'ה. (7)  בן-יעקב. א. 1966.
(8)  אסף.ד. 2007.  (9)  משלי, יג' כד'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה