יום רביעי, 30 בינואר 2013



מאפייני הלבוש אצל הגברים בגלות בבל  (מימי התורכים עד העלייה)


פריטי הלבוש שהיו אופייניים אצל הגברים בימי התורכים כללו גלימה (עבאייה) רחבת שוליים, ששימשה כמעיל עליון, צבעה היה, בדרך-כלל, חום או כהה, עשוייה צמר מבד עבה, חלק ונטול ברק. מתחתיה לבשו "זבון" הדומה לחלוק, עשוי לרוב מבד מפוספס בצבע חום או אפור ונסגר בחגורת עור, או, באבנט עשוי מאריג. על ראשם חבשו כובע גלילי "עמאמה", מצנפת מסורתית המתרחבת בקצהה העליון, אופיינית לגברים מכל הדתות. 

השינוי שחל בכיסוי הראש בקרב הגברים והנערים היהודים בבגדאד וסביבתה היה הדרגתי. בשלהי המאה ה-19, הם עברו לחבוש 'פיס'. בסוף המאה התשע-עשרה, ציוו מורי בית-הספר 'אליאנס' לבנים בבגדאד על התלמידים להסיר את ה'עמאמה' שעטפה את ה'פיס', שחבשו על ראשם, כדי להקנות להם הרגלי לבוש מודרניים. השימוש ב'עמאמה' נפסק בסביבות השנים 1880-1890 ונשארה נחלתם של הרבנים בלבד.

'פיס' זהו כובע סירה , ללא מצחיה, חסר שוליים בתבנית קונוס קטום, עשוי מאריג צמר לבוד וציצית חוטי משי. שינוי בהרגלי כיסוי הראש קיבל תאוצה נוספת אחרי עצמאות עיראק בשנת 1932, כשהגברים החלו לחבוש "סידארה", המכונה 'פייצליה', על-שם המלך פייצל הראשון, שאיפיינה גברים מכל הדתות, יהודים, נוצרים ומוסלמים. ה'סידארה' צבעה בעיקר שחור,  גובהה 5-6 ס"מ ואינה מתלבשת על הראש כמו הכובע העגול. היא מורכבת משני חלקים סמטריים, עם חריץ בחלקה העליון.

היו גברים שלבשו "דשדאשה", שמלת גבר עשויה מפשתן או מכותנה לבנה, אוורירית ורחבה, כיחידה אחת המכסה את כל הגוף. ה'דשדאשה' שהייתה נוחה גם בקרב היהודים מכל הגילים שלבשו אותה בעיקר בבתיהם, המשיכה לככב בקרב מעמד הנמוך של המוסלמים לאורך זמן.

בשנות העשרים למאה הקודמת, גברים, גם נערים, החלו, אט אט, לשנות את לבושם המסורתי ללבוש מערבי ואימצו דפוסי חשיבה מערביים.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה