אמונה דתית בקרב יהדות בבל בגולה

רבי בנימין מטודלה היה הראשון מבני אירופה אשר סייר בחלק גדול מהארצות אשר היו בלתי מודעות בימיו. במשך שלוש עשרה שנה (1173-1160), הוא ביקר ב-300 ישובים. בין היתר, תיאר את מסעו לבבל, שם מצא יישובים יהודיים רבים וקהילות פורחות . בבגדאד היו אז, לדבריו, כארבעים אלף יהודים והיו בה עשר ישיבות ו-28 בתי-כנסת ורבנים רבים. מנהיג היהודים היה דניאל בן חסדא, ראש הגלות וברשימותיו תיאר בנימין מטודלה, באריכות, את הכבוד הרב שהיהודים רחשו לראש הגלות.

למעשה, החברה העיראקית הייתה חברה דתית בייסודה והדת מילאה בה תפקיד חשוב, הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. מבחינה זו, הקהילה היהודית לא הייתה שונה מן החברה הכללית  ואף מנהיגות הקהילה הייתה דתית. עם זאת, יש לציין, שלא הייתה בבגדאד קנאות דתית , לא אצל המוסלמים ולא אצל היהודים.

מלבד שלושת הייסודות הדתיים שהיו מקובלים על רוב היהודים שם: דיני אישות לפי ההלכה, שמירת שבת ומועד, וקיום דיני כשרות, לא דיקדקו היהודים בקיום פולחן וטקסים דתיים, הם הסתפקו בתפילות והרוב הלכו בדרך-כלל בגילוי ראש. ההשפעות הדתיות על החינוך היהודי הלכו ופחתו, בעיקר, בעשור האחרון של המאה ה-19. התגברות מגמת החילון בחברה היהודית, עקב ריבוי המשכילים בקרבה, הקשרים הרבים שהיו עם מדינות אחרות על-ידי סחר חוץ, שרובו ככולו היה בידי היהודים, ואמצעי התקשורת החדשים, הפכו את החברה השמרנית והמסורתית הסגורה לחברה פתוחה להשפעות ודעות חדשות, עקב עליית רמת החיים הכללית של היהודים.

י. מאירי, 'הדים מבבל', עמ' 8.