vמוסדות הקהילה היהודית בעיראק

ראשיתה של הקהילה היהודית בעיראק במאה ה-6 לפנה"ס לאחר חורבן הבית הראשון. במשך דורות רבים הנהיגה יהדות בבל את תפוצות ישראל באמצעות "ראשות הגולה", שסימלה את האוטונומיה היהודית על-ידי הישיבות הגדולות נהרדעא, סורה ופומפודיתא, ששמרו על הגחלת הרוחנית של עם ישראל. הקהילה היהודית בבגדאד בפרט, ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר ביהדות המזרח והספרדים, והוציאה מתוכה גדולי תורה רבים, ומהם מגדולי הדור והפוסקים. בבבל חוברו יצירות הפאר של היהדות: התלמוד הבבלי, שהפך לספר החיים של כל תפוצות ישראל וספרות הגאונים שהדריכה את יהדות העולם בענייני דת- ודין.

מצבם של היהודים במהלך הדורות היה תלוי ביחס השלטון והעומד בראשו. לפעמים, היו להם תקופות של בטחון והערכה והוענקו להם שוויון זכויות, ולפעמים תקופות של שפל ורדיפות. במאה ה-19 זכו יהודי עיראק מהשלטון העותומני, לחופש דת ולשוויון זכויות, וכמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק בשלטון הטורקי. גם בימי המלך פייצל הראשון, תחת השלטון הבריטי, הובטחו זכויותיהם של היהודים ו- 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט העיראקי והיהודים שותפו במוסדות השלטון, במינהל ובמסחר.

עד 1849, עמד בראש קהילת בבל, נשיא שירש סמכויות "ראש הגולה" ונתמנה על-ידי מושל העיר. משנת 1849, עמדו בראש הקהילה בעלי תואר חכם באשי (حخام باشي) ומשנת 1932, עמד בראשה ראיס אל-טאיפה (رئيس الطائفة - ראש העדה) שבהנהגתו פעלו שתי מועצות, דתית: מג'לס אל-רוחאני (مجلس الروحاني) וגשמית: מג'לס אל-ג'סמאני (مجلس الجسماني).  הזרוע הראשונה, 'המועצה הדתית', שהורכבה משבעה דיינים, טיפלה בענייני דת ואישות, הכשרת רבנים, הקמת בתי-כנסת, פסקי הלכות וארגון מערכת משפטית אוטונומית. הזרוע השנייה, 'המועצה הגשמית', שהורכבה מ- 60 חברים, שמעמדם חזק בתוך הקהילה ומחוצה  לה, טיפלה בענייני הקהילה, הכנסת כלה, חינוך, כספים, הקדשים והטלת מסים, והייתה זרוע סוציאלית, שהקימה אגודות רבות למען נזקקים, הפעלת רשת בתי-ספר ופטור משכר לימוד לתלמידים מעוטי יכולת. המערכת שהועד הג'סמאני הפעילה, הייתה ברוח וולונטרית והתחשבה בהחלטות העצמאיות של ההורים, באיזה שלב ובאיזו גיל ישלחו את ילדיהם לתחילת הלימודים בבתי הספר. דבר זה, ניכר היה ברוב הכיתות והביא לידי כך, שילדים בגילים שונים, ואפילו אחים, למדו בכיתה אחת.                                                                     

יהודי בבל שהקפידו על שמירת הכשרות נזקקו ,בין היתר, לשחיטה כשרה וראשי הקהילה הטילו מס על כל שחיטה כשרה. למוסדות הקהילה היו עוד הכנסות כגון: מעזבונות, מתרומות, מאגרות נישואין, משכר לימוד בבתי-הספר ועוד. הכנסות אלו זרמו לקופת המועצה והיוו, בין היתר, מקור עיקרי להוצאותיה. חברי המועצה החזיקו במשרותיהם ולא איפשרו לדור הצעיר, מרחב כלשהו, להשתלב בהנהגה המקומית, להיבחר באורח דמוקרטי ולתרום את תרומתו, להתפתח ולדאוג לקהילה.  

ב- 21 בנובמבר 1949, התפטר ראש הקהילה היהודית בבגדאד, ראיס אלטאיפה, הרב ששון כדורי, לאחר ששלט בקהילה משנת 1932. הוא נשאר בעיראק ולא הצטרף לאנשי קהילתו שעלו ארצה בין השנים 1950--1952 במבצע 'עזרא ונחמיה'.

חג הפסח בגלות בבל

פסח הוא הראשון מבין שלושת החגים הנקראים בתורה "שלוש רגלים" והם פסח, שבועות וסוכות. חגים אלה נקראים 'שלוש רגלים', מכיון שבהם היו נוהגים בני ישראל לעלות לירושלים בתקופה שבית המקדש היה קיים. חג הפסח נקרא: "על אשר פסח ה' על בתי ישראל במצריים בנגפו את מצריים ואת בתינו הציל"(שמות י"ב, כ"ז). יהודי בבל קראו לחג פסח בערבית בגדאדית  עיד לפטיר', על-שם הבצק שלא הוחמץ. לחג הפסח עוד שמות: "חג החרות" לזכר יציאת מצריים והפיכתם של בני ישראל מעבדים לבני חורין, "חג האביב", החל בחודש אביב, שהוא  גם חודש הפריחה והלבלוב, ובו מתחיל קציר התבואה הראשון (דברים, ט"ז, א'), "חג המצות" משום ש"בצקם של בני ישראל טרם הספיק לתפוח, עקב יציאתם החפוזה ממצריים וגם צידה  לא עשו להם (שמות, י"ב, ל"ט). החג מתחיל ב- י"ד בניסן בערב ונמשך שבעה ימים. בעיראק נמשך שמונה ימים. שני הימים הראשונים הם ימי חג מלאים, כי מתווסף יום-טוב שני של גלויות.

ההכנות מתחילות ימים רבים לפני החג. מוציאים את תנורי האפייה אל חצרות הבתים ויוצאים אל השוק לקנות את החיטה ב"שוק החיטה" (סוק אל-חנטה). בעלי החנויות בשוק ברובם מוסלמים, שבפתח חנויותיהם שקי חיטה מסודרים אחד ליד השני וחלקם העליון פתוח, כדי להציג את סוגי החיטה לראווה. בהגיע החיטה הביתה, החלו הנשים למיין אותה על-ידי הפרדתה מן השעורה והתבן שדבקו בה, בטרם העברתה לטחינה בטחנת הקמח בבעלות יהודית, אשר הוכשרה, לשם כך כל-ידי הרבנות. הנשים כתשו את החיטה בג'אוון (جاون), כלי כתישה מגזע עץ עבות, חלול בצידו האחד, ומהווה כעין מיכל לתוכו שופכים את החיטה, ודופקים במוט את הגרגירים, כדי להשיל את התבן שדבק בהם. השלב הבא, הוא העברת ערימות, ערימות של חיטה אל תוך מגש גדול (ציניי- صينيي) וכאן מתחילה עבודת הבירור על-ידי פיזור  הגרגירים באופן שניתן ללקט מהם את התבן, או השעורה, ולהסירם מן המגש.

ביום האפייה היו המבוגרים משכימים קום כדי ללוש את הקמח ולהבעיר את התנור בחבילות זרדים, אשר הבדואים קוששו בשדות, ערמו אותם לחבילות ומכרו אותם ליהודים.                                                                                             מיד התיישבו כל בני המשפחה ליד דרגשים נמוכים והחלו לשטוח את הבצק לשכבות דקות לפני אפיית המצות בתנור, שבערבית בגדאדית נקראו ג'ע'אדק – جغادق. טקסי הגעלת הכלים התקיימו בחצרות הבתים, לפני החג, יבדיקת החמץ בלילה שלפני ליל הסדר.

ליל הסדר נחשב לטקס המשפחתי החשוב ביותר אצל כל יהודי. הנשים הדליקו נרות לפני כניסת החג, הכינו שולחנות ערוכים עם מצות וקערת פסח, וחיכו לבואם של הגברים והילדים מבית- הכנסת. לאחר הקידוש, כל המשפחה התקבצה לומר את ההגדה ולקיים את מצוות "והגדת לבנך", סיפור יציאת מצריים, כדי להעביר את המורשת ואת הזכרון לדור הבא. ההגדה של פסח שיהודי בבל קראו בה, הייתה מקושטת ומאוירת עם תרגום מלא של הטקסט מארמית ועברית לערבית בגדאדית מדוברת. הנוסח הבבלי של ההגדה הוא הבסיס להגדה שנערכה בבבל בתקופת הגאונים. גם בהגדה של ימינו, נותר הנוסח הבבלי בעינו, ללא שינויים מהותיים, רק שנוספו לו במהלך ימי הביניים מספר פיוטים לחג.

 אב הבית היה קושר את האפיקומן על חזהו של אחד הילדים. שומר האפיקומן יוצא החוצה, מתחפש לנווד, חובש מצנפת לראשו, שם ילקוט על שכמו ודופק בדלת במקלו. משנכנס, מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו בזו הלשון:

האב - מניין באת?        (מנין ג'ית?)                                                                                                            
הבן - ממצריים.                                                                                                                                    
האב- ולאן אתה הולך? (לוין קתר'וח?)                                                                                                         
הבן – לירושלים.                                                                                                                                     
האב- היכן הצידה לדרך? (וין זיוודתכם?)

ומיד, כולם פורצים בקול בשירת "מה נשתנה" וממשיכים לקרוא את פרקי ההגדה גם בטקסט המקורי שלה, עברית וארמית, וגם בתרגום בערבית בגדאדית. בסיום הקריאה וגמר הסעודה, כולם שרים ביחד את הפזמונים המיוחדים לחג: 'מלך גואל ומושיע', 'נכון לבו איש הוא ירא', באותו ניגון ששרו אבותינו. בימי החג עורכות המשפחות ביקורים הדדים לברכות ולאיחולים ומתכבדים בממתק ה-מסאפאן – مسفان העשוי מסוכר ושקדים.

המרות דת בקרב יהדות עיראק בגולה

המרות דת בקרב יהדות עיראק בגולה היו בודדות, עיקרן תוצאה של סכסוכים משפחתיים, ירושות ועוד. המקרה הבולט ביותר הוא של נסים סוסא, ממשפחת ששון, שאימץ את דת האיסלאם. הוא נולד בשנת 1900בעיירה 'חילה' שעל נהר הפרת מדרום לבגדאד. בעיירה שיעית זו התקיימה קהילה יהודית שמנתה, ערב עליית יהודי בבל לישראל בשנים 1950-1952 כ- 1500 נפש. הצורפות הייתה אחד המקצועות העיקריים של יהודי העיירה והצורפים היהודים פעלו במתחם מיוחד משלהם שנקרא סוק אל-ציאע' (سوق الصياغ). אביו, משה יצחק ששון, שמוצאו מבגדאד, והיה מבוגרי בית-ספר 'אליאנס' פעל לפתיחת סניף של אותו בית ספר בחילה שנוסד בשנת 1907. האב ניהל את עסקיו של הגביר 'מנחם דניאל'בעיירה והיה פעיל בקרב הקהילה המקומית. במלחמת העולם השנייה, בשל השכלתו ושליטתו בשפות זרות, כולל אנגלית, עסק בסחר עם הבריטים וצבר הון רב.

הבן נשלח לביירות וסיים בשנת 1924 את לימודי התיכון בקולג' האמריקאי שם. מביירות נסע לארה"ב, ובשנת 1928 הוא סיים, בהצטיינות, את לימודי ההנדסה באוניברסיטת "קולורדו", והיה העיראקי הראשון שסיים מגמת הנדסה בארה"ב. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת "ג'ון הופקינס" וקיבל, בשנת 1930, תואר דוקטור לפילוסופיה. באותה שנה, הוא חזר לעיראק ונתמנה על-ידי הממשלה לתפקידים שונים, ביניהם: ממונה על הנדסת ההשקייה (1930), מנהל מחלקת המדידות הממשלתית (1947), מנכ"ל במשרד החקלאות (1954), ובשנים 1939 ו-1940 עמד בראש משלחת מומחים ל 'ערב הסעודית' לבדיקת נושא משק המים וההשקיה שם.

בשנת 1936 הוא נסע לקהיר שם הוא המיר את דתו לאיסלאם. באותו הזמן, ושינה את שמו לד"ר אחמד נסים סוסא (احمد نسيم سوسة). באותה שנה הוא פירסם את ספרו האוטוביוגרפי: "בדרכי אל האיסלאם" (في طريقي الئ الاسلام), בשני חלקים (1936), בו הוא תיאר, בין היתר, כיצד נמשך בשקיקה אל ה'קוראן' ומצא בו, לדעתו, אבן מסד ובסיס מוצק לדת האמיתית המנחה את האנושות.  הוא כתב מספר רב של מאמרים וספרים, בעיקר, על משק המים וההשקיה, ביניהם: "מקורות המים בעיראק- 1942" (المصادرعن ري العراق), "התפתחות משק המים בעיראק- 1946" (تطور الري في العراق), "אפיק נהר הפרת" (وادي الفرات), בשני חלקים- 1944-1945, "המדריך על ההשקייה בעיראק- 1944"- באנגלית (دليل ري العراق), "השטפונות שפקדו את בגדאד במהלך ההיסטוריה" (فيضانات بغداد في التاريخ) ב- 3 חלקים 1963, 1965, 1966. וכו'.

בספרו: "הערבים והיהודים בהיסטוריה" (العرب واليهود في التاريخ), שתורגם למספר שפות, הוא יצא חוצץ נגד היהודים, הדת היהודית והציונות. הוא פיתח תאוריות, שכביכול מבוססות על המדע ההיסטורי והארכיאולוגי, על-פיהן, היהודים לא היו הראשונים שדרכו על אדמת פלסטין ההיסטורית, אלא האיסלאם שהקדימו אותם בלמעלה מאלפיים שנה ושלל את הקמת מדינה ליהודים. תוכנו של הספר הביא לו תומכים בקרב המנהיגים הערביים, ובראשם, נשיא עיראק לשעבר, סדאם חוסיין, שבהסתמך על ספרו של סוסא, הוא הדגיש בנאומים שלו את חשיבותה של התרבות הערבית עתיקת היומין, ועומקם של השורשים הערביים.                                                                 

ד"ר אחמד נסים סוסא נולד כיהודי בשנת 1900, נפטר כמוסלמי, ונקבר בבית הקברות המוסלמי בעיראק בשנת 1982.