יום רביעי, 30 בינואר 2013



מאפייני הלבוש אצל הגברים בגלות בבל  (מימי התורכים עד העלייה)


פריטי הלבוש שהיו אופייניים אצל הגברים בימי התורכים כללו גלימה (עבאייה) רחבת שוליים, ששימשה כמעיל עליון, צבעה היה, בדרך-כלל, חום או כהה, עשוייה צמר מבד עבה, חלק ונטול ברק. מתחתיה לבשו "זבון" הדומה לחלוק, עשוי לרוב מבד מפוספס בצבע חום או אפור ונסגר בחגורת עור, או, באבנט עשוי מאריג. על ראשם חבשו כובע גלילי "עמאמה", מצנפת מסורתית המתרחבת בקצהה העליון, אופיינית לגברים מכל הדתות. 

השינוי שחל בכיסוי הראש בקרב הגברים והנערים היהודים בבגדאד וסביבתה היה הדרגתי. בשלהי המאה ה-19, הם עברו לחבוש 'פיס'. בסוף המאה התשע-עשרה, ציוו מורי בית-הספר 'אליאנס' לבנים בבגדאד על התלמידים להסיר את ה'עמאמה' שעטפה את ה'פיס', שחבשו על ראשם, כדי להקנות להם הרגלי לבוש מודרניים. השימוש ב'עמאמה' נפסק בסביבות השנים 1880-1890 ונשארה נחלתם של הרבנים בלבד.

'פיס' זהו כובע סירה , ללא מצחיה, חסר שוליים בתבנית קונוס קטום, עשוי מאריג צמר לבוד וציצית חוטי משי. שינוי בהרגלי כיסוי הראש קיבל תאוצה נוספת אחרי עצמאות עיראק בשנת 1932, כשהגברים החלו לחבוש "סידארה", המכונה 'פייצליה', על-שם המלך פייצל הראשון, שאיפיינה גברים מכל הדתות, יהודים, נוצרים ומוסלמים. ה'סידארה' צבעה בעיקר שחור,  גובהה 5-6 ס"מ ואינה מתלבשת על הראש כמו הכובע העגול. היא מורכבת משני חלקים סמטריים, עם חריץ בחלקה העליון.

היו גברים שלבשו "דשדאשה", שמלת גבר עשויה מפשתן או מכותנה לבנה, אוורירית ורחבה, כיחידה אחת המכסה את כל הגוף. ה'דשדאשה' שהייתה נוחה גם בקרב היהודים מכל הגילים שלבשו אותה בעיקר בבתיהם, המשיכה לככב בקרב מעמד הנמוך של המוסלמים לאורך זמן.

בשנות העשרים למאה הקודמת, גברים, גם נערים, החלו, אט אט, לשנות את לבושם המסורתי ללבוש מערבי ואימצו דפוסי חשיבה מערביים.  

יום חמישי, 24 בינואר 2013




ט"ו בשבט (חג האילנות) בגלות בבל


ט"ו בשבט הוא תאריך בלוח השנה העברי המציין את "ראש השנה לאילנות" (משנה מסכת ראש השנה, א',א') וקובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן. מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג היה  בתקופת המשנה, ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילנות. זו הייתה תחילתה של השנה החקלאית הטבעית של האילן, ומכאן, שכל הפירות שיבשילו אחרי תאריך ט"ו בשבט, נחשבים כפרי של השנה החדשה. סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על-ידי חכמי צפת במאה ה-17, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. בלילה הזה היו מרבים באכילת פירות, ובפרט פירות יבשים. מקור  המסורת לאכילת פירות יבשים נעוץ בכך שבעבר , בטרם היות אמצעי קירור, הייתה הדרך היחידה לשמרם.

המשפחות התאספו בבתיהם בלילה הזה סביב שלחנות, עליהם צלחות מלאות בפירות, כגון: תאנים מיובשות (תין מכבס - تين مكبس), לדר (קמרלדין - قمر الدين), תמרים יבשים (ח'לאל - خلال), אגוזים (ג'וז - جوز), צמוקים (זביב - زبيب), שקדים (לוז - لوز), משמשים יבשים (טרשאנה - طرشانة), ערמונים ובלוטים (כסתאנה ובלוט - كستانة وبلوط), אגוזי קוקוס (ג'וז אלהנד - جوز الهند), ניקור הבולבולים (נגר אלבלבול - نقر البلبول: תאנים שנשארו על העץ עד שהתייבשו ונותרו עליהן סימני ניקור הבולבולים). היו מוסיפים לשולחן לפת וסלק שלוקים (שלע'ם ושוונדר'- شلغم وشوندر), דברי מתיקה, ועוד.  

לאחר הברכות על הפירות, האבות, יחד עם הילדים, היו פותחים בפיוט המיוחד "אז ירנן עץ יערים" שכתב הבן איש-חי (הרב יוסף חיים זצ"ל), ומסיימים את הטקס בברכה המסורתית:  "יהי רצון מלפניך, שבכוח סגולות אכילת הפירות, יתמלאו האילנות מעוז שפע הוד לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם, מראש השנה ועד אחרית השנה, לטובה ולברכה ולחיים טובים ולשלום". התפיסה שבפסוק זה הייתה, שהצמיחה תבשר את סופה של הגלות ואת ראשית הגאולה. 

יום ראשון, 20 בינואר 2013

vתמורות שחלו במלבושי הנשים היהודיות בגלות בבל

המשפחה הבבלית שמרה על רמת חיים מסורתית גבוהה, על חיי צניעות האישה ועל טוהר חיי המשפחה, ומעמדם של ההורים היה דומיננטי. אומנם, מעמדה של האישה היהודיה היה שונה מזה של האישה המוסלמית, והיה פער בין החברה המוסלמית הפטריארכלית לזו היהודית, שהיתה פתוחה יותר ושמרה על ייחודה, אך, בשל דרישת הקוראן מן הנשים המוסלמיות שלא להראות את פניהן בפני זרים ולהסתיר את גופן (1), נהגו גם הנשים היהודיות, כמנהג הנשים המוסלמיות להסתיר את יופיין ולכסות את גופן, מכף רגל עד ראש, בתוך 'עבאיה', שמלת משי שחורה, ואת פניהן הליטו ברעלת 'פושי' שחורה, שהשאירה את עיניהן חשופות לסביבה, בבחינת 'רואה ואינה נראית'.

גם במקורותינו מוזכר 'הצעיף' במקומות רבים. באחד מהם, למדים אנו, מדברי חז"ל, על רבקה ותמר שנתכנסו בצעיף ובשכר על צניעותן זכו הן לתיאומים. על רבקה אמנו נאמר: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית, כ"ד, ס"ה), ועל תמר נאמר: "ותכס בצעיף" (בראשית, ל"ח, י"ד). רבי יונתן בן עוזיאל (2) קרא לצעיף שבפסוק זה 'רדיד' ורבנו סעדיה גאון קרא לו 'סדין גדול המכסה את גוף האישה'. זהו למעשה אותו סדין , הדומה לעטיפה העשויה משתי יריעות בד מחוברות לאורכן, שנקרא 'איזאר', שנשות יהודי בבל הנשואות עטו על גופן בשבתות ובחגים. ה'איזאר' נארג בחוטי משי וחוטי מתכת (זהב או כסף) ונכלל בתכולת הנדוניה שסיפקו הורי הכלה לבתם. יחד עם האיזאר, נהגו הנשים היהודיות לכסות את פניהן ב'חיליי'. זוהי רשת  כהה ונוקשה, ארוגה משערות זנב סוס, ונראית כמסך שחור המכסה את פני האישה. יהודי בבל נהגו לכסות אישה שנפטרה ב'איזאר' שלה, ולאחר הקבורה, תרמו אותו כ'פרוכת' לבית- הכנסת. היו נשים ששמרו על ה'איזאר', הצליחו להביא אותו בעלייה ארצה ותרמו אותו למוזיאון שהוקם ליד 'מרכז מורשת יהדות בבל' באור-יהודה.

גם רבנו, הבן איש-חי (הרב יוסף חיים זצ"ל), מצטט את המקורות וכותב בספרו 'חוק הנשים'(3) (قانون النسا) : "המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האישה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה ועד עקבי רגליה, והנשים יישארו במלבוש השמלה העוטפת את כל הגוף, ואפילו הם נשים זקנות".

עם תחילת החינוך המודרני בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עם הכיבוש הבריטי ופתיחת בתי ספר גם לבנות, נבקעו סדקים בחומת הצניעות, והאישה הלכה והשתחררה מהצעיף, בעיקר, בתוך הסביבה היהודית ואט אט, חדרו לאופנת הגברות תלבושות אירופאיות והנשים היהודיות החלו להתהדר בהן.

(1)אורי רובין, הקוראן, פרשת 'האור', סורה 24, פסוק 31: "ואמור למאמינות כי תצנענה את מבטן ותשמורנה על תומת ערוותן, ולא תחשופנה את שכיות חמדתן, מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן...".                                              
(2)רבי יונתן בן עוזיאל, מגדולי החכמים בימי בית שני, תירגם את הנביאים לארמית ורבים עולים אל קברו ליד היישוב 'עמוקה', כסגולה למציאת זיווג.
(3) מוצפי - רבנו,  'חוק הנשים', פרק יז'.

יום שלישי, 8 בינואר 2013


הבתים ברובע היהודי העתיק של בגדאד

הרובע היהודי התפתח סביב מרכזי המוסדות החינוכיים והדתיים: בתי ספר יהודיים, מרפאות, חנויות, מוסדות ציבור, בתי-כנסת ובקרבת השווקים "חנוני" ו- "שורג'ה". בתוך בגדאד הייתה הפרדה בין שכונות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות וחלק מהשכונות היו מעורבות. הבתים בבגדאד העתיקה היו ברובם בנויים מלבנים שרופות, יצוקות מאדמת משקע הנהר (טיט -טין). השימוש באבנים שרופות היה נפוץ בבניין היסודות והקירות ואילו הדלתות והחלונות היו עשויים מעץ. בדרך-כלל, הבתים היו תלת קומתיים, עם גג שטוח סביב חצר פתוחה לשמיים שנתנה מרחב פתוח לדייריה. בחורף הובילו מרזבים עשויים חרס את מי הגשמים מן הגגות אל בורות ניקוז שנחפרו בסמטאות. דלת כניסה כבדה הובילה אל החצר שבצידה הפנימי, והקיפה את הבית על חדריו, מרפסת גדולה (טרמה). הקומה התחתונה של הבית שקועה בחלקה מתחת לפני הקרקע של החצר, ומשום כך, לא הגיעו אליה קרני שמש כלל. מרתף זה שימש מחסה במשך היום מחום הקיץ הלוהט של עיראק, שם איכסנו שימורים ומי שתייה בתוך מיכל חרס גדול (חיב) והמים הסתננו וזלגו ממנו אל כד חרס קטן (נקוטה), ממנה מזגו את המים הצוננים. בתי השימוש, שכונו בפי יהודי בגדאד, 'אדבח'אנה, או 'בית-הכבוד', יועדו לישיבה מזרחית ומוקמו, בדרך-כלל, בקומה העליונה, שבה נבנו גם חדרי השינה והמגורים בהם ניתן לשהות רק בעונת החורף הקרים.

הבתים ברובע היהודי העתיק נבנו צפופים זה לזה וסמוכים זה אל זה וסימטאות צרות עברו ביניהם, רובן ללא מוצא, מה שהקנה להן בטחון כלשהו. אזורים מסויימים, בהם רוב מוסלמי לא היו בטוחים ופחד היה להלך בהם, במיוחד בלילות. השלטונות הציבו בכל סמטה שומר לילה שנקרא (פצואן), לבוש מדי חאקי מהוהים, על חזהו נעוץ סמל כוכב נוצץ מנחושת ועל כתפו מחזיק רובה צ'כי, ארוך קנה, דגם משנת 1898, לא בטוח אם יודע הוא להשתמש בו בכלל. תפקידו היה להדליק את פנסי הרחוב בסימטאות שבאחריותו לקראת החושך, לדאוג לבטחונם של הדיירים ולמנוע התנכלויות מצד פורעים ושודדים. היו נוטרים שהעלימו עין ולעתים אף שיתפו פעולה עם העבריינים.

היות והחום בקיץ בעיראק היה בלתי נסבל, נהגו המשפחות לישון בעונת הקיץ הלוהט על גגות הבתים. הציבו שם מיטות ועלו על יציעיהם במקומות שקבעו להם. היו זוגות נשואים שישנו על מיטות מחופות ברשת צפופה ודקה (כילה), שהקיפה את המיטה מסביב, בגובה של כמטר ומחצה, כדי להשיג את מירב הפרטיות וההגנה מפני יתושים, זבובים ומיני מעופפים עוקצניים.
לפנות ערב, בטרם עלו המבוגרים על הגג, עלו הילדים כדי להעיף את העפיפונים שהכינו, או קנו ולהתחרות ביניהם על גובה מעופם. הילדים גדשו את הגגות והשמיים הפכו למרבד ססגוני של צורות וצבעים. היו ילדים שציפו את החוטים באבקת זכוכית כדי להילחם בעפיפוניהם של ילדים אחרים, לקפד את חוטיהם ולהפיל אותם לכיוונם. הגג מילא תפקיד חשוב בחיי המשפחות היהודיות. בימים הקרים של החורף, הם ניצלו את חום השמש למפגשים משפחתיים ולארוחות, במיוחד, בשבתות ובמועדים אחרים והילדים השתובבו ושיחקו על הגג עם חבריהם או אחיהם.
היו גם מפריחי יונים מקצועיים שהתמקמו על גגות בתיהם. מפריח יונים כזה הציב שובך באחת הפינות בגג והיה עסוק במרבית הזמן בהפרחתן. מקל מנצחים בידו, מסתכל אל על, לא גורע עין מהן ומאיץ בהן בקולות מיוחדים, המובנים רק להן, להמשיך במעופן סביב סביב. וכך, יונים אחרות מהסביבה מצטרפות ללהקה ומגיעות לשובכו ונשארות עם החבורה הותיקה. באמצע הגג הכין מלכודת: סל נצרים גדול, מונח במהופך, עם פתח לכניסת יונים תועות או מזדמנות , פיזר בתוכו גרעינים שיובילו לפיתויין ולכניסתן ולבסוף ללכידתן. ילדי הבית תפסו מרחק, עשו תצפית וציפו בשקט ובדומיה אחר המתרחש. 

בראשית שנות הארבעים, פיתחו יהודים, בעלי אמצעים, במהירות רבה, איזורים יוקרתיים חדשים מדרום לעיר בגדאד. רבעים אלה נבנו בסגנון אירופאי, עם איזורי וילות בתכנון ובממדים מרשימים, ונבנתה טיילת שלצד נהר החידקל שהייתה זרועה בתי קפה רבים, שיושביהם גברים בלבד.

יום רביעי, 2 בינואר 2013


אטלייה "חגולי"

" האטלייה (בית- ספר לעיצוב, לתפירה ולרקמה), הוקם בבגדאד על-שם מייסדו, יחזקאל עזרא יהושע  מאיר, שכונה בשם החיבה 'חגולי'. חגולי הוא  דודי, אחיו הבכור של אבי מנשה ז"ל, היה איש ציבור ומילא תפקידים שונים בחיי קהילת יהודי בבל בבגדאד. הוא היה גבאי בית-הכנסת 'נעסה', חבר ב "אגודת עוזרי דלים", חבר "בועד תלמוד תורה", פעיל ב "אגודת הכנסת כלה",    וב "אגודת השכנת שלום בין  איש לאשתו". הוא היה בעל חנות לנעלי נשים ובעל מקצוע מעולה, וכמעט, רוב הכלות הזמינו אצלו את נעליהן. הנשים שישבו בחנותו וחיכו למדוד את נעליהן, דיברו וריכלו הרבה על משפחות הסובלות מחרפת רעב, שבנותיהן הגיעו לפירקן, ואין בידן האמצעים להשיאן, וקיים חשש שהבנות תסטינה מדרך הישר. מכאן, ראה חגולי צורך דחוף ללמד את הבנות מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס ממנה, ותאפשר להן לממן את ההוצאות הדרושות לחתונה.

הוא רתם ברעיונו את חברי הקהילה שנתנו לו גיבוי והתחיל לפעול. הוא עשה את עבודתו בעקביות נפלאה, הסתובב  בבתי הכנסת בכל יום שבת, נשא דרשות והתרים את הציבור.      הוא סגר את חנותו, אסף את התרומות ופתח מכון לתפירה בדירה שכורה. בתחילה, עם עשרים תלמידות. ואט-אט, לאחר שהוצף בבקשות לרישום תלמידות, הוא בא בדברים עם גב' מסעודה בת-דוד שמטוב, אשת  סר עזרא סחייק מלונדון, שאימצה את הרעיון, רכשה שני בנייני ענק, שיפצה אותם ושלחה ציוד חדיש מאנגליה. כך, הגיע מספר התלמידות שלמדו בבית הספר, שנפתח רשמית בשנת 1919, ל- 400-450 ובשנת 1940 הגיע מספרן לכ-600 תלמידות. בית-הספר יועד לתלמידות ממשפחות עניות, או יתומות, שלמדו בו  חינם. חגולי דאג בעצמו לכל פרט במוסד וניהל אותו משך 26 שנים עד לסגירתו בשנת 1945. הוא הקפיד על משמעת חזקה וצניעות, כיאה לבת ישראל, דאג למחסורן של הבנות ועזר להן לקראת נישואיהן.

משפחת סחייק המשיכה להזרים את תרומתה השנתית למכון, ומספר שנים לאחר פתיחתו, רכשה עוד בנין  סמוך, ופתחה בו בית-ספר יסודי לבנות ונשאה בנטל הוצאותיו, כדי שהבנות תלמדנה בו חינם. גם בית-ספר זה נוהל על-ידי חגולי. בנות שסיימו כיתה ו' המשיכו את לימודיהן במקצוע העיצוב והתפירה בבנין ה'אטלייה' הסמוך. בשני המוסדות לימדו רק מורות מהקהילה ואמי רחל ז"ל הייתה אחת מהן.

השמלות היו נבחרות על-ידי מזמיניהן מתוך מגזינים צרפתיים, כמו 'ברדה', או עתוני  אופנה מערביים אחרים, שהגיעו לעיראק עוד לפני תום המאה ה-19. הזמנות היו מתקבלות גם מנשות שרים ומבית המלוכה, ויותר מוסלמיות, נשות החברה הגבוהה היו מזמינות את שמלותיהן באטליה.

העתון  היהודי "למצבאח" (المصباح המנורה)  שיצא לאור בבגדאד, פירסם בגליונו מספר 92, עמוד 4, מיום 11.3.1926, מאמר על ה'אטליה', בו נכתב:"במכון מייסודם של סר עזרא ששון ורעייתו מאנגליה, ובניהולו של יחזקאל יהושע מאיר (חגולי), לומדות 450 תלמידות, את מקצוע העיצוב, הגיזרה, התפירה והריקמה (ברודרי), בניצוחן של ארבע מורות ומנהלת. השמלות, הכריות ודברי הריקמה המיוצרים במכון זכו למוניטין רב ועולים בטיבם בהרבה על התוצרת המיובאת מחוץ-לארץ. אין פלא, כותב העיתון, שבוגרת המסיימת את לימודיה ונכנסת לחופה, מאפשרים לה, אם תרצה, לערוך את חופתה בין כותלי בית-הספר, זוכה בשמלת כלולות חינם ומעט כסף שחסכה, נפרדת מחברותיה ונכנסת לחיים חדשים, כשהיא מצויידת במקצוע מכובד". לאחר סגירת ה 'אטליה', בשנת 1945, נמסר בית-הספר היסודי לבנות לידיים פרטיות.