יום שישי, 26 ביולי 2013


האמונה בעין הרע - (חלק ב)

"אפילו עופות מכירין בצרי עין" (סוטה, ל"ח, ב')

האמונה בעין רעה הייתה ידועה עוד מימי המצרים והבבלים, ואת רישומיה אנו רואים בספרי הקודש ובספרות המזרח הקדום. רבים הם מאמרי התלמוד וחז"ל הדנים ברעות שבעין רעה ועל האמצעים שיש לנקוט, כדי לא להינזק ממנה. בעשרת הדברות נאמר: "לא תחמוד בית-רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות, כ', י"ג). בספר משלי כתוב: "אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו" (משלי, כ"ג, ו'). (1)

הפחד מעין הרע גרם ליצירת אגדות ומסורות אופייניות לכל עם. שגורה האימרה "אין רע בלי עין הרע" ובתפילת שחרית אנו מתפללים מדי יום ביומו, ב- "ברכות השחר": "שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי פנים, ומעזות פנים, מאדם רע, מיצר הרע, מפגע רע, מעין הרע".

ב 'קוראן', סורה 113, בפרק  "השחר הבוקע", כתוב: "אמור, ישמרני ריבון השחר הבוקע מפני רעתם של כל יצוריו, ומפני רעתן של נושפות בקשרים, ומפני רעתו של קנאי בקנאו" -  قل اعود برب الفلق ... ومن شر حاسد اذا حسد. סורה זו כוללת לחשים שנועדו לגרש את השטן והשדים, כסגולה כנגד עין הרע (2).

לא רק בכתבי הקודש ובספרות המזרח הקדום נשתמרו אימרות  אלו, אלא אף בפתגמי עמים ובפתגמים שהיו שגורים בערבית יהודית בגדאדית בפי יהודי בבל. באחד מהם נאמר:  الما يخاف من الناس ما يخاف من اللة - אלמא יח'אף מן אל-נאס, מא יח'אף מן אללה (מי שאינו ירא מעין רעה של אנשים, אינו ירא את  ה').  

בפתגם אחר, מודגשת ההשפעה הקטלנית של עין הרע, שביכולתה לגרום אפילו למוות:  نص لقبوغ من عين الراعة - נץ לקבור' מן עין אלראעה (מחצית מהמתים בבתי הקברות נפגעו מעין רעה). באותו עניין כתוב בתלמוד הירושלמי : רב עלה לבית-הקברות, עשה מה שעשה, אמר: "תשעים ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ" (בבא מציעא, ק"ז, ע"ב) (3).

רבים מחכמי ההלכה מסתייגים מהתייחסות ממשית לעין הרע. הציטוט התלמודי השגור בפיהם הוא: "מי שאינו מקפיד לא מקפידים עליו" (פסחים, ק"ט) והפירוש הוא: שמי שאינו חושש מעין הרע אינו ניזוק ממנה. גם הרב עובדיה יוסף, באחד משיעוריו השבועיים, אמר שאינו מתייחס לעין הרע. אך, גם הדת והמדע לא הצליחו לעקור את שורשי האמונה בעין רעה, מלב חלק מבני האדם, ואפילו בימינו אנו.

(1)   יהושע מאירי,  'הדים מבבל'                                                                                                                    
(2)   א. רובין, 'הקוראן', אוניברסיטת ת"א, עמ' 544                                                                                          
(3)   יהושע מאירי, על נהרות-בבל                                                                                    



יום שני, 22 ביולי 2013

עין הרע

     עין הרע ופגיעתה - عين الحسودEVIL EYE    (חלק א')
"ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות-עין" (וידוי מתפילת יום כיפור).

האמונה בעין רעה היא אוניברסלית, נובעת מקנאתו של הזולת ונפוצה בצורות שונות בכל החברות האנושיות. המאמינים חשבו שלחלק מבני האדם יש את היכולת לגרום נזק ואף להמיט אסון כתוצאה ממבט עינם הרעה, שעיקרו קנאה בזולת. תכונה זו קשורה, בדרך כלל, לשאר התכונות השליליות של האדם, תכונות כגון: רוע, חתרנות, קמצנות ורדיפת בצע, וכו', שנושאות עמן לא פעם, עין רעה. עין הרע הוא מושג מיסטי, על-פיו, גורלו של האדם מושפע מרגשי הזולת כלפיו. הוגי היהדות לדורותיהם מסבירים שההשגחה העליונה משפיעה על מצבו של האדם בהתאם למעשיו ומעמדו המוסרי. כאשר אדם מקנא באדם אחר, הוא כביכול מערער על החלטת ההשגחה לגבי אדם זה, וכך הוא עלול להיפגע מעינו הרעה של המקנא (1).

לפי האמונה העממית, כל אדם חשוף לעין הרע. פתגם יהודי בגדאדי אומר אפילו:  "העין הימנית מקנאה באחותה השמאלית" - عين اليمنة تغار من عين اليسرة - עין אלימנא תע'אר מן עין אליסרא. פתגם זה מרמז שקיימים עין הרע וקנאה גם בין אחים (*). אבא שלי התעוור מעינם הרעה של אחותו ואחיו, שהיו עריריים וקינאו במשפחתו ובילדיו היפים. הוא התייסר ונפטר בגיל צעיר מאוד ונקבר בבגדאד. שנאתם של האחים הייתה כה יוקדת, עד כי לא באו אפילו להלוייה שלו ולא ב'שבעה'.

 הסכנה עומדת, בעיקר, כלפי אנשים בעלי מעמד מיוחד: למצליחנים, או מטציינים ביופים או באושרם, אנשים מפורסמים, לעשירים, לחתן ולכלה, נשים הרות, יולדות, תינוקות, ילדים קטנים (שנחשבים להרבה יותר פגיעים מאנשים מבוגרים), זקנים מופלגים (משום כך נזהרים הם מלגלות את גילם) ואפילו פרה הנותנת הרבה חלב. רק דבר הסמוי מן העין אין עין הרע שולטת בו. למשל, דגים שפניהם מכוסות במים אין עין הרע פוגעת בהם: "מה דגים אשר בים, מים מכסין עליהם, ואין עין הרע שולטת בהם (ברכות, כ', עמ', א'). גם יוסף הצדיק שיעקב אביו בירך אותו ואת זרעו לפני מותו, בברכת: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין" (בראשית, מט',כב'), נחשב כמוגן מפני פגיעתה של עין רעה: "זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות כ').

יהודי בבל האמינו בכוחה של עין רעה לגרום נזקים, והיו מכנים בערבית יהודית בגדאדית, את מי שעינו רעה, בשלל כינויים וניבים, כגון: عينو  راعة - עינו ראעה (רע עין), عينو ضيقي - עינו ט'ייקי (צר עין), عينو حامضي - עינו חאמט'י (חמוץ עין), عينو لاشة - עינו לאשה (עין עויינת), عينو ميلحي - (עין מלוחה), عينو تصيب - עינו תציב (עין קולעת), عينو ما تشيل - עינו מא תשיל (עין לא סובלת), عينو ما تحمل - עינו מא תחמל (עין מקנא), عينو تعمى - עינו תעמא (נסתתמו עיניו מלראות), عينو مفقوسة - עינו מפ'קוסה (סימא עינו), عينو على غيغو - עינו עלא ע'ירו (לטש עינו באחרים), عينو مسدودة - עינו מסדודה (אטם עינו מלראות), ما قبلت عينو – מא קבלת עינו (ממאן לראות), ظلمت عينو – ט'למת עינו (חשכו עיניו מלראות), וכו'.

הרב הגאון יוסף חיים ז"ל  מבגדאד (1909-1835), בספרו "קאנון אל-נסא" (חוק הנשים), אותו כתב בשפה היהודית הערבית הבגדאדית ובאותיות עבריות, מאיץ באמהות להפחית מערכם של ילדיהם, בדברן בפני זרים:" יימצאו נשים שהרגלם יקשטו בניהם באבנים טובות וזהב ובגדים משובחים, מטרתן לשמוח בהם ואינן מתבוננות, כי בתכשיטים הללו הן מזיקות להם בעיני בעלי עין הרע, אשר יביטו בהם. ואם שלטה עין הרע בהם וכאבה להם אצבע מאצבעם, מה יהיה בהם ואיפה תכשיטיהם? הביטו, כי החכמים המברכים את הילד אומרים לו: ה' יצילך מעין אמך ואביך. ואיך יהיה מצבו מעין הרע, שתבוא לו מעבר לחלון?. יימצא ילד עריבה פקחותו ושיחתו אהובה וכן תנועותיו, ואמו תשתבח בו ותהללו לפני הבריות ולפני אביו, ולא תתגונן בדבריה אשר יושבת ומספרת עליו, תפעל  לרעתו ותזיק לו. לכן, מוטל עליה, תסתיר פקחותו ותחביא אותה, רק תשמח בליבה" (2).

(1)     יהושע מאירי, על נהרות בבל                                                                                                                   (2)    מוצפי, רבנו, פרק 33, עמ' 90
(*)    ד"ר מורד מיכאל, מחקרים בתולדות יהודי עיראק 1981, פרופ' תמר אלכסנדר, יהדות, עין הרע. י.מאירי, על-נהרות בבל.

יום ראשון, 14 ביולי 2013



תשעה באב בגלות בבל (*)


תשעה באב (ט' באב) הוא יום תענית מדרבנן, המציין את זכרון חורבן שני בתי המקדש. הימים המתחילים בשבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתענית 'תשעה באב', נקראים "ימי בין המצרים" . בימים אלה הנזכריחם במגילת 'איכה' (א', ג'), חלים דיני אבלות שונים על חורבן הבית.

בעיראק, בימי 'בין המצרים', בקרב היהודים, לא התקיימו נישואין, בשר לא בא אל פיהם ואסור היה להם ללבוש בגדים חדשים, או לגהץ בגדים. הנשים לא כיבסו בגדים והגברים לא הסתפרו ולא התגלחו. המחמירים ישנו בליל 'תשעה באב' על מחצלות והניחו לבנים מכוסות ביריעות מתחת לראשיהם, כדי להדגיש את הרגשת הצער והכאב על חורבן הבית. כמו-כן, חל איסור על שתיית יין ושכר, כדרישת חז"ל: "משנכנס אב, ממעטים בשמחה" (משנה תענית, כ"ו, ב').              

צום 'תשעה באב' נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בט' באב. במהלך הצום חלים מספר איסורים, ביניהם איסור לאכול בסעודה המפסקת יותר מתבשיל אחד. היו נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה, המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים, אצל יהודי בבל, למאכל אבלים. כמו כן, נאסרה הרחיצה ומשיחת הגוף בתכשירי טיפוח, וחל איסור על קיום יחסי מין ונעילת נעליים העשויות מעור.

לאחר הסעודה המפסקת, נהרו כולם, גברים, נשים, טף וילדים אל בתי הכנסת הרבים שברובע היהודי הישן בבגדאד ומחוצה לו. הרבה מהם התפללו בבית הכנסת הגדול "צלאת לכבירי" שהוא מן העתיקים בבגדאד. לפי המסורת, הוא נבנה על-ידי יהויכין מלך יהודה בעפר שהובא מירושלים החרבה.                                                                                                                

קרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת, קבועה אבן קטנה בקיר ועליה חרוטות המילים "אבן מארץ ישראל". האבן הובאה מארץ-ישראל על-ידי הרב הבגדאדי הגאון, יוסף חיים ז"ל בשנת תרכ"ט (1869). הוא הביא עמו גם שקים אחדים של עפר מארץ הקודש ופיזר אותם על קרקע בית הכנסת, שלא הייתה מרוצפת.

בערב תשעה באב, חלק מהמתפללים, בוחר לו לשבת על רצפת בית- הכנסת, במקום על הספסלים, לאות אבל, כשקראו, בעצב ובתוגה, את מזמור קל"ז בתהילים: "על נהרות בבל,   שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון...".


(*) הכינוי "תשעה באב" שימש בגולת בבל, בהשאלה, בשימוש כללי בחיי היום-יום, ומצביע על אדם שאינו שמח בחלקו, בכיין ומקונן סדרתי. כשאמרו על מישהו: (ויצ"ו תשעה-באב), התכוונו לומר ש'פניו בוכיות'. כמו כן, שם המגילה "איכה", מסמל צרות ופורענויות. כשאמרו על מישהו: (קרא איכה), לא התכוונו לומר שהוא קרא את המגילה, אלא "הוא תינה את צרותיו ברבים".    וכך מצוי הצירוף "איכה ותשעה-באב", הנאמר על אדם המתאונן על צרותיו וכולו בכי ונחי.  

יום שלישי, 9 ביולי 2013


חיים בסמטאות בגדאד העתיקה בגלות בבל

חומם על הבתים בעיראק הוא כה רב ומגיע לכדי 40 מעלות סלציוס. בחורף שורר קור עז וגשם בלתי פוסק שוטף את העיר ומותיר אחריו נהרות וטיט בשבילים ובסמטאות: بالصيف حريق وبالشتي غريق  "בלציף' חר'יק ובלשתי ע'ריק"  (הקיץ שורף והחורף מטביע), כך הפתגם היהודי הבגדאדי המתאר את עונות השנה. הרחובות והסמטאות בין הבתים בימי הגשמים היו מוצפים  וקשה היה להלך בהם או לחצותם. חזיון נפוץ היה לראות אנשים מניחים אבנים, בלוקים, או קרשים כדי לאפשר מעבר דרכם, בעיקר היו באים ערבים עם עגלות מאולתרות, בהן חילצו אנשים מהבוץ ומהרפש.

בעונת הקיץ החמה, היו הנשים, לאחר שסיימו את עבודות הבית, יוצאות החוצה בערבים ויושבות ליד מפתן ביתן על דרגשי עץ נמוכים (תח'תה), לדבר קצת וללהג דברים בטלים, כל אישה והחברות שלה לסמטה. השיחות נסבו סביב עבודות הבית והילדים, מתכונים ותבשילים, מחלות וטיפולים, תפירת בגדים, זהב ותכשיטים, שידוכים ואירוסים, שמחות ואירועים, הכנות לחגים, נישואים, בגידות וגירושין ורכילויות על הכלה, החמות והבעלים.

הסמטאות ברובע היהודי הישן בבגדאד היו צרות ורובן היו ללא מוצא. בלילות היה פחד להלך בהם, אך במהלך היום המו אדם: ילדים לבית הספר, גברים איש איש בדרכו לעבודתו או לחנותו, שמים מבטחם באל "עלא באב אללה" - علئ باب اللة. רוכלים, בעיקר מוסלמים, הסתובבו והציעו את מרכולתם, כל אחד וכליו עמו: משחיז הסכינים והמספריים הציב את  דוכנו באחת הסמטאות המובילות אל השוק, נעמד ליד מכונת ההשחזה שלו והכריז בקול על עיסוקו: צ"רכי פ'לג! צ"רכי פ'לג!. הייתה לו אבן משחזת עם דוושה רגלית, החזיק בידו באופן קבוע, שני סכינים ומתחיל לדווש. ניצוצות התעופפו לכל עבר והילדים עמדו משתאים למראה הגצים הגחליליים הניתזים,  אשר הישוו לסמטה האפלולית מראה נדיר. הסתובבו בסמטאות נגרים (נג'אג'יע'), מתקן פרימוסים, מנקי ביבים (ניזאח אל-צ'צ'מה) שהחזיקו בידם מקלות ארוכים, סוחרי בדים (קמאשאת), מנפצי כותנה (תיתי פמפה) שהמזרונים והשמיכות שצמרן נתאבן נמסרו להם לניפוץ. הסתובבו מתקני כלי חרס (מצליח אל פ'רפ'ורי), קוראי העתידות (פ'תאחין אל פ'אל), מוכרי הלפת המבושל (שלע'ם מסלוק) שהסתובבו בעגלות, נראו סבלים כורדים (חמאמיל זייוה) שהעמיסו מטלטליהם של שכבות עניות שנדדו ממקום מגורים אחד למשנהו. נכנסה מוכרת החלב (אם לחליב) עם פרתה לאחת הסמטאות, אוחזת דלי ומשפך ובקבוק מים מוחבא  מתחת לבית שחיה, למהול בו את החלב, מתמקמת באחת הפינות הקבועות שלה ומתחילה לחלוב את פרתה. הייתה גם מוכרת הלבן והקימר' (קרום החלב) הטעים והנפלא, העשוי מחלבם של ג'מוסים, יושבת ליד הכניסה של אחד הבתים ומכריזה בקול על תוצרתה. הג'מוס ( 'תאו') גדל  בקרבת ביצות, אגמים ונהרות  ומחלבו, שנחשב כמשובח ומייחסים לו סגולות רפואיות רבות, הכינו בעיראק את ה'קימר' הנפלא, סוג של שמנת עתירת שומן שהיו אוכלים בבוקר עם דבש תמרים, או דבש דבורים.



יום שני, 1 ביולי 2013

a
קברו של הצדיק עזרא הסופר


לקראת סוף המאה הששית לפנה"ס, בתקופת שלטון האימפריה הפרסית, המלך כורש התיר ליהודים לצאת מן הגלות ולשוב לארץ- ישראל ולבנות בה את בית המקדש השני, באירוע הקרוי 'שיבת ציון'. חלק מן הקהילה היהודית חזר לארץ-ישראל, אולם מרבית הקהילה בחרה להישאר במקום, וזאת, בשל היחס הטוב לו הם זכו והמעמד ממנו נהנו. יהודים הפכו לבעלי אדמות ורכוש, וכמה מהם אף הגיעו למשרות בכירות בממשל הפרסי.

בית המקדש השני נבנה על-ידי עולי בבל בראשית 'שיבת ציון' בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן- יהוצדיק הכהן הגדול בשנת 516 לפנה"ס, כ- 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון (עזרא, פרק ג'). הוא הוקם בתמיכת הפרסים ובעידודם ונחרב על-ידי טיטוס בשנת 70 לספירה.

עזרא הסופר היה ממנהיגי היהודים בימי 'שיבת ציון' ובתחילת תקופת בית שני, וביחד עם נחמיה, הוא עזר להקים את ממלכת ישראל. הוא עלה לירושלים בשנת 457 לפני הספירה, היא השנה השביעית לשלטונו של מלך פרס, וזאת לאחר מסע מבבל לירושלים שנמשך 4 חודשים. הוא כונה 'הסופר' כי היה "סופר מהיר בתורת משה, אשר נתן ה' אלוהי ישראל" (עזרא, פרק ז',ו'). הוא פעל לחיזוק התורה וקיומה, והנחיל לעם את ההכרה שעבודת הקב"ה מתבצעת בידי כל יחיד, בדומה  לעבודת הקב"ה המתבצעת על-ידי הכוהנים בבית-המקדש. הוא נחשב לחוליה המקשרת בין 'תורה בכתב' לבין 'תורה שבעל-פה'. בפעולותיו נקט עזרא, בעיקר, גישה של הסברה, שכנוע ותיקון תקנות, אותה העדיף על-פני כפייה שרירותית.

לפי עדותו של יוסף מתתיהו, נקבר עזרא הסופר בירושלים, אך, מסורת עממית מייחסת את קברו  לעיירה 'אלעזייר' ליד "בצרה" שבעיראק. יהודי בבל רבים נקראו על שמו, פקדו רבות את קברו, התפללו, ביקשו בקשות ושרו פיוטים ושירי הילל, בערבית בגדאדית, לכבודו. המפורסם מביניהם שהיו שרים אותו בכל אירוע משמח, מתחיל במשפט: "חילו חילו ל-סופר, טעיהם מראדם וחפ'ץ' אולאדם, חילו חילו ל-סופר!" (כמה טוב הוא ה'סופר'! מלא משאלות לב עם ישראל ושמור על צאצאיהם, כמה טוב הוא ה'סופר'!).


החוקר היהודי הספרדי, בנימין מטודלה, במסעו במזרח התיכון וצפון אפריקה קרוב לשנת 1165, ביקר בקברו של 'עזרא הסופר' וציין שהיה מוקד עלייה לרגל של יהודים ומוסלמים כאחד. השמירה על מתחם הקבר במהלך כל השנים,  הייתה בידי יהודי בצרה ומלאכת התחזוקה והשיפוצים הייתה בידי יהודי בגדאד עד לעלייה ההמונית של יהודי עיראק לישראל. מסביב  לקבר, התקיימה ישיבה גדולה, בה למדו המבקרים והמקומיים תורה. במאה התשע- עשרה, הגיעה עזרה כספית לצרכי הישיבה ולשיקום הקבר מיהודי עיראק נדבנים המתגוררים במזרח הרחוק ובהודו. ישנם סיפורי עם רבים המחזקים את האמונה בניסים ונפלאות שחולל הצדיק 'עזרא הסופר'. כיום, מתוחזק הקבר על-ידי מוסלמים שיעים, שרואים בקברי הצדיקים מקומות קדושים לכל דבר.