יום חמישי, 30 באוגוסט 2012


בית הכנסת הראשון לאחר חורבן בית המקדש הראשון



בתי הכנסת החלו להיבנות בעקבות גלות בבל, לאחר חורבן בית-המקדש הראשון, מחשש בקרב ההנהגה, שבהיעדר בית-המקדש, העם ישכח את יהדותו. כל-כן, היה צורך במרכז ציבורי, כדי להתכנס בו לתפילה, לקריאה בתורה ולשמיעת דרשות, שינחמו את העם בגלותו המרה. מאז, בית-הכנסת, משמש, בקרב הקהילה היהודית, כתחליף לבית המקדש שחרב, ונקרא "מקדש מעט" לפי הפסוק:"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל, י'א, ט'ז).

לפי המסורת, אנשי גלות יהויכין הקימו בית-כנסת בנהרדעא מאבנים ועפר שהביאו עמם מבית המקדש החרב, לפי הפסוק: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים,  ק'ב, ט'ו). הם קראו למקום "שף ויתיב", שפירושו: "נעקר מבית-המקדש וישב כאן בנהרדעא" (אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 72-73). 

המקור הראשון למעמדו של בית-הכנסת "שף ויתיב" נמצא בתלמוד הבבלי "מסכת מגילה" (דף כ'ט, עמ' א'), בו מסופר על האמוראים שישבו בבית כנסת זה, בשעות בהן שרתה השכינה במקום. ביניהם ישב האמוראי אבא-בר-אבא, שזכה לגילוי שכינה בעת שהתפלל במקום. בתלמוד מוזכר, שהשכינה נגלתה גם בבית-הכנסת שהוקם בעיר "הוצל", הסמוכה לנהרדעא, אף הוא מן העתיקים בבבל. 

מסורת שעברה במהלך הדורות בקרב יהדות עיראק, קשרה את בית-הכנסת "שף ויתיב" לבית "הכנסת הגדול" והעתיק בבגדאד "צלאת לכביר'י" שנבנה מעפר, אשר הובא מירושלים החרבה, עם גלות יהויכין. מקור המסורת הוא מפי אחד מתלמידיו של הרב הגאון עבדללה סומך זצ"ל (1813-1889), שנמסרה בשמו של הרב וקשרה את בית-הכנסת "שף ויתיב" ל"בית-הכנסת הגדול" בבגדאד (צלאת לכביר'י). בשלט שהיה תלוי בבית הכנסת, עד עליית יהודי עיראק ארצה בשנות 1950/1952, כתוב היה : זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי מפי ממו"ר, ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא 'דשף ויתיב' בנהרדעא ועפרה מארץ-ישראל, וה' היודע" . יש החולקים על דעה זו, בנימוק, שמסורת זו אין לה על מה להסתמך, מאחר ובית הכנסת הראשון "שף ויתיב" הוקם בנהרדעא, המרוחקת  עשרות קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדאד. 

קרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת הגדול "צלאת לכביר'י", נקבעה גם אבן קטנה בקיר ועליה חרוטות המילים: "אבן מארץ ישראל". כל מתפלל שעבר ליד המקום, בהיכנסו לבית הכנסת, היה נוגע באבן ומנשק את אצבעותיו.  האבן הובאה מארץ ישראל על-ידי הרב הגאון יוסף חיים זצ"ל בשנת (1869). הוא הביא עמו גם שקים אחדים של   עפר מארץ הקודש וזרה אותו על קרקע בית-הכנסת, שלא הייתה מרוצפת.

במשך חמישים שנות פועלו, דרש הרב יוסף חיים בבית הכנסת הגדול ארבע פעמים בשנה: בשבת שובה, בשבת זכור,  בשבת הגדול ובשבת שלפני חג השבועות. רוב ציבור המתפללים מבתי הכנסת האחרים בעיר בגדאד נהרו באותם מועדים אל בית-הכנסת הגדול כדי לשמוע את דרשותיו. הוא דרש את דרשותיו בערבית יהודית בגדאדית, שלאחר  מכן, תורגמו על-ידו לעברית ופורסמו בספר הלכות "בן איש חי", ששם הספר נהפך גם לכינויו של הרב.

יום רביעי, 29 באוגוסט 2012


Babylonian Talmud (Talmud Bavli)


The Talmud (Hebrew תלמוד) "instruction learning", has two components: the Mishnah (c. 200 CE) and the Gemara (c. 500 CE). The Talmud Bavli consists of documents compiled over the period of late antiquity (3rd to 5th centries) and representing the culmination of more than 300 years of analysis of the Mishnah in the babylonian Academics: Sura' Nahardea and Pompaditha.

Originally, Jewish scholarship was oral Rabbis expounded and debated the law and discussed theTanakh without the benefit of written works (other than Biblical books themselves). As the Rabbis were required to face a new reality - mainly Judaism without a Temple (to serve as the center of teaching and study) and Judea ,without at least, partial autonomy - there was a flurry of  legal discourse began to be recorded  in writing (Strack, Herman, 1945). 

Traditionally Talmudic statements are classified into two broad categories, "halakhic"and "aggadic" statements. Halakhic statements directly relate to questions of Jewish law and practice (Halakha). Aggadic statements are not legally related, but rather are homiletical ethical, or historical in nature (Goodblatt, 1977). 

Tradition ascribes the compilation of the Babylionian Talmud in its present form to two Babylonian sages, Rav Ashi and Ravina. Rav Ashi was president of the Sura Academy from 375 to 427 CE. The  work begun by Rav Ashi was completed by Ravina, who is traditionally regarded as the final Amoraic expounder. Since the Mishnah quoted and embedded in Hebrew , that Hebrew constitutes somewhat less than half of the Talmud. The rest, including the discussions of the Amoraim and the overall framework, is in a characteristic dialect of Jewish Babylonian Aramaic (Encyclopedia Talmudica, vol. 2, pp.345-347). The talmud contains the opinions of thousands of rabbis, many of them left unnamed, on variety of subjects, including law, ethics, moral and natural science,  medicine, philosophy, customs,  history, mathematics, astronomy, theology, lore, legend, folklore, and other topics. 

Next to the Bible, the Talmud is considered the most important product of the Jewish mind. There were, indeed , periods in their history when Jews paid more attention to the Talmud than the Bible, looking upon it as what one modern historian called "the Bible in action" (Rejwan, 1985).


 Jerusalem Talmud (Talmud Yerushalmi)

The Jerusalem Talmud was one pf the the two qualification of Jewish religious teachings and commentary that was transmitted orally for centuries prior to its compilation by Jewish scholars in Israel. It is a compilation of teachings of the schools of Tiberias, Sepphoris and Caesarea.

There are significant differences between the two Talmud compilations. The language of the Jerusalem Talmud is a western Aramaic dialect, which differs from the form of Aramaic in the Babylonian Talmud. the Talmud Yerushalmi is often fragmentary and difficult to read, even for experienced Talmudists. The reduction of The Talmud Bavli, on the other hand, is more careful and precious. 

The Jerusalem Talmud has not received much attention from commentators, and such  traditional commentaries as exist are mostly concerned with comparing its teachings to those of the Talmud. The text of Jerusalem Talmud is evidently incomplete and is not easy to follow. The Babylonian version contains the opinions of more generations, because of its later date of completion.  For these reasons, it is regarded as a more comprehensive collection of the opinions available. 

A new edition of the Talmud Bavli was printed by Menachem Roman of Villna, known as the "Vilna Shas". This edition has been used in the production of more recent editions of Talmud Bavli. Another edition aimed at bringing The Talmud to a wider audience, is the Steinsaltz Talmud, which contains the text with punctuation, detailed explanations and a modern Hebrew translation. 


יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

התלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי, שנקרא בארמית "גמרא", נכתב בתקופה שבין המאה השלישית, למאה החמישית לספירה על-ידי
האמוראים ותלמידיהם (אמוראים כינוי לחכמי התלמוד בא"י ובבל). הוא נכתב לאחר חתימת "המשנה" במאה-
השנייה לספירה.

התלמוד הבבלי נכתב בשפה עברית של חז"ל, בשילוב לשון ארמית בבלית ונחתם על-ידי חשובי האמוראים וגדולי  
הדור בגלות בבל: הרבנים אשי ורבינא. הם פירשו את דברי התנאים למשנה והרחיבו אותם. הרב אשי, אחד החשובים
שבאמוראי גלות בבל, עמד בראש ישיבת "סורא" במשך 60 שנה, והפך אותה למקום מרכזי וחשוב בתורה.

התלמוד הבבלי, המבוסס בעיקרו על ששת סדרי המשנה, מכיל, בין היתר, "הלכות", "אגדות" ו"דיונים" שנידונו 
והתלבנו בישיבות בבל הגדולות: "סורא", "נהרדעא" ו"פומפדיתא". מאז שנחתם, מהווה התלמוד הבבלי נכס צאן 
ברזל. הוא נלמד בכל תפוצות ישראל ולאורך כל הזמן, משמש את עיקר הלימוד של בני הישיבות (כולל האשכנז) 
ומקור להלכה בכל מגוון החיים: במשפט, בדברי אגדה רבים, בחומר ההיסטורי הרב ומקור לפיתוח חוכמת הפלפול,
הפסיקה והמוסר, והדבר החשוב הוא, שאסור לשנות את תוכנו - לגרוע או להוסיף עליו דבר.

התלמוד הירושלמי, כתלמוד הבבלי, הוחל בהכנתו מתחילת המאה השלישית לספירה ונחתם במאה הרביעית 
לספירה, עוד לפני הוצאת התלמוד הבבלי. לפי אחת הגירסאות, התחיל ר' יוחנן את חיבורו והחכמים שאחריו
המשיכו כמה דורות בכתיבתו עד השלמתו. למרות שהתלמוד הירושלמי נכתב ב"ישיבת טבריה" שבגליל,   
שם ישבו רוב היהודים באותה תקופה, הוא נקרא ה"תלמוד הירושלמי", וזאת, מתוך כבוד לעיר "ירושלים". 

התלמוד הירושלמי שונה במבנהו מזה של הבבלי והשפעתו הייתה קטנה מהתלמוד הבבלי. רוב החכמים (גם
האשכנז), העדיפו את הבבלי עליו, בגלל השיבושים וההשמטות שנפלו בחלקו של הירושלמי והעיקר, בגלל
יםודיות ודקדוקי עריכתו של הבבלי ושכלולו בידי גאוני בבל, שנתנו לו מקום ראשון במעלה, ונהפך לסמכות 
ההלכתית העליונה בקרב עם ישראל.

באמצע שנות המאה הששית לספירה, הודפסו חלקים מהתלמוד הבבלי בספרד ופורטוגל. בסוף המאה התשע 
עשרה, נדפסה מהדורה מושלמת של התלמוד בדפוס וילנא (ש"ס וילנא) ב- 20 כרכים המכילים 2711 דפים.  


עד כה, תורגם התלמוד הבבלי לכמה שפות, ביניהן: אנגלית, גרמנית, צרפתית וקוריאנית, ולאחרונה, יצאה
מהדורה בערבית על-ידי המרכז ללימודי המזרח התיכון בירדן.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2012


רכישת  קרקעות על-ידי יהודי עיראק באזור יהודה והשומרון


במחצית הראשונה של המאה ה-20, היהודים בעיראק סבלו בימי מלחמת העולם הראשונה, ולכן, שמחו על הגעת השלטון
הבריטי. בתקופה זו, זכו היהודים משוויון כמעט מלא. השירות הציבורי נפתח בפניהם וגם אפשרויות המסחר התרחבו מאוד
והם ראו בתקופה זו "תור הזהב". הבעיה היהודית במובנה הלאומי לא הייתה קיימת בעיראק וממימלא לא נזקקו היהודים
לפתרון הציוני. על-אף זאת, הגעגועים לציון בערה בקרבם והמשיכו, כהרגלם, לשלוח תרומות לארץ-ישראל, אירגנו פעילות חינוכית ציונית והיו ביניהם גם כאלה שעלו ארצה.
בשנת 1920, הקים ר' אהרן ששון, המכונה "המורה" את "האגודה הציונית בעיראק ובקהילות היהודיות במזרח הרחוק"
והפיץ שקלים וחוברות תעמולה ציונית, כולל בבתי -הכנסת. הוא נתמנה כנציג הסוכנות היהודית בבגדאד והשפיע על אנשי הקהילה לקנות קרקעות בארץ-ישראל, על-פי מסמכים שסופקו לו על-ידי "החברה להכשרת היישוב בא"י". ובכן,
רבים נענו לקריאתו ורכשו אדמות בא"י, על-פי מסמכים שסופקו לו ע"י החברה, כמובן, ללא יכולת
להכיר ולדעת מאומה על טיב הקרקעות שרכשו ועל מיקומן. בדיעבד, הסתבר לרוכשים, שהגיעו ארצה במסגרת העלייה 
ההמונית של יהודי עיראק לישראל בשנות 1950/1952, לאחר שהתפנו מקשיי הקליטה, שכל הקרקעות שרכשו מצויות תחת השלטון הירדני (כיום אזור יהודה והשומרון). גם סבתי, מסעודה משה אלאארג' רכשה מ'המורה' ביום 4/11/1926
שתי חלקות אדמה בא"י: האחת בכפר אל-ג'דירה והשנייה בביר נבאלה, על-פי שטרי מכר מספרים 1599 ו-1640.

על-פי בקשתי, קבלתי  ביום 16/4/1979 מ-WOJAC "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב", מסמך חתום על-ידי
מר מרדכי בן-פורת, יו"ר עמית של הארגון, אליו צורפו 8 רשימות, המפרטות שמותיהם ושמות משפחתם של 130 יהודים
יוצאי עיראק, שרכשו אדמות בא"י מ 'המורה' במהלך השנים מ-1926 ואילך. הרשימות מפרטות, מלבד שמו של כל רוכש, מיקום האדמה שרכש, תאריך הרכישה, מספר שטר המכר, שטח האדמה וגם המחיר ששולם. המסמכים העלו, שכל
הקרקעות שנרכשו מצויות בכפרים "אל ג'דירה", "ביר נבאלה" ו "קלנדיה". כל האדמות רשומות בטאבו בספרי האחוזה ברמאללה.
בארגון "ווג'ק" מסרו את דרכי הטיפול בענין הזכויות על הקרקעות בידי עו"ד שלמה חורש מירושלים. באסיפת רוכשים
 שהתקיימה ביום 2/5/1982, במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, בהשתתפות עו"ד חורש, ניתנה על--ידו סקירה
מקיפה על המצב והועלו שתי הצעות: האחת - לקבל אדמה חלופית עבור האדמות הרשומות בספרי האחוזה ביו"ש ע"ש
היהודים בעלי הזכויות. וההצעה השנייה - במידה ולא ניתן לממש את האלטרנטיבה הראשונה, למכור את האדמות
 לממשלה, או, למוסד ציבורי. בכל מקרה והעניין לא יסתדר, לפנות לערכאות.
ביום 3/10/1993, פנה עורך הדין לרוכשים במכתב, בו הודיע שהוחלט לפנות לערכאות המשפטיות לשם קבלת הזכויות
החוקיות של הבעלות בנכסים ולהצטרף לעתירה בבג""צ מס' 1285/93 שהוגשה נגד המדינה.
מאז, לא שמענו דבר על המשך טיפול וכל אימת שחלף הזמן, אזלו הסיכויים ובעלי הקרקעותך נחלו כשלון. לא רק שלא
זכו בפיצוי על הקרקעות, שאבותיהם חסכו פרוטה לפרוטה ורכשו בזיעת אפם נחלות בא"י, שלא הם ולא צאצאיהם זכו
לממשם, זאת בנוסף לכספים שהוציאו על הטיפולים המשפטיים ואגרות, בצד עוגמות הנפש שנגרמו להם.

יום חמישי, 16 באוגוסט 2012


מסורת  הלשון  של  העדה  הבבלית  בגולה

השפה השלטת בעיראק היא הערבית, אך כידוע, יש בערבית הבדל רב בין הלשון הכתובה, שהיא ערבית
ספרותית, לבין הלשון המדוברת. השפה הספרותית היא, בדרך כלל, אחידה ללא שינויים משמעותיים
בין ארץ ערבית אחת לרעותה. אמנם, משתמשים בה בלימודים, בהרצאות, בספרות, בעיתונות, 
באירועים פורמליים וכו', אך אין היא לשון-אם של דוברי הערבית בארצות ערב ואין היא משמשת בחיי היום
יום. שלא כערבית הספרותית, הערבית המדוברת בעיראק, כמו בכל ארץ ערבית אחרת, אינה אחידה ויש
בה להגים שונים לפי המיקום הגיאוגרפי, לפי סוג החברה ולפי הקהילה הדתית של המקום. הלשון
המדוברת בדרום עיראק שונה מזו המדוברת בצפון. היהודי דובר בלהג שונה מן הנוצרי והלהג המוסלמי
שונה משניהם. חלוקה דתית על-פי קהילות דתיות בולטת, במיוחד, בעיר בגדאד. לפי פרופ' יעקב מנצור מאוניברסיטת חיפה, התופעה המעניינת ביותר בבגדאד מבחינת הבלשנות החברתית, היא המצאותם
של שלושה להגים שונים באותה עיר, המובחנים היטב ומחולקים על-פי הקהילות הדתיות שהיו בה: להג
מוסלמי, להג נוצרי ולהג יהודי. 

ההבדלים העיקריים הם בין הלהג המוסלמי ובין הלהג היהודי, השונים זה מזה גם במבטא ההגיים, גם במורפולוגיה ובתחביר וגם באוצר המילים. סיבת הייחוד הלשוני של היהודים היא, שהיהודים שמרו על
הלהג הערבי העתיק של אותו מקום, ששורשיו מגיעים לראשית התקופה העבאסית (750 לספה"נ), ואילו המוסלמים סיגלו להם להג אחר, או, שהושפעו מלהג חדש שחדר למקומם. כך קרה, כנראה, בבגדאד,
שכן החוקרים שבדקו את הלהג המוסלמי של בגדאד, מצאו בו השפעה חזקה של לשון הבדואים והם משערים כי ביישוב הערבי המוסלמי חלה נדידה ושבטים מחצי האי ערב חדרו לבגדאד, השפיעו על לשון שדוברה בה וגרמו למעשה ל "בדואיניזציה" של הלהג המוסלמי שם. לעומת זאת, היישוב היהודי נשאר 
יציב יחסית ולא עבר נדידות, ולכן, לא חלו שינויים בלשונו והוא המשיך לשמור על הלהג העתיק שדיברו 
בו התושבים העירוניים הקדומים שם.

התקבצותם של העדות בישראל הביאה עמה היכרות קרובה של המורשת התרבותית של העדות ואף
הקלה את הגישה אליה. אך בהתקבצות זו עצמה כרוכה גם ההיעלמות הבלתי נמנעת של המורשת.
מספרם של זקני העדה הבבלית, נושאי המסורת ודוברי הלהג המיוחד, שלא היה דומה לו באף ארץ
ערבית אחרת, הולך ונעלם בדרך הטבע, ועם ההשתלבות בארץ וצמיחתו של דור חדש של ילידי  הארץ, הולכים ומשתכחים קווי הייחוד של מורשת העדות. חייה העצמאיים של הקהילה הבבלית, כמו גם חייהן העצמאיות של הקהילות האחרות, פסקו, למעשה, מהרגע בו הם עלו ארצה, ובנסיבות שנוצרו, פועלים גורמים שונים המשפיעים על המסורת שהייתה נהוגה שם. גם לשון הדיבור ששימשה את הקהילה
בגלות, כבר איננה דרך התקשורת העיקרית, או הבלעדית, והיא הולכת ונדחקת, הולכת ונשכחת,
הולכת ונעלמת. יש לזכור, כי תהליך טשטוש מהותה המקורית של המסורת מהיר ביותר, ועמו הולכות ומצטמצמות גם אפשרויות התיעוד.

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

Endangered  Language - Jewish  Baghdadi  Dialect

For centuries, the Babylonian Jews spoke Aramaic, in which language the "Babylonian
Talmud" was largely produced. The Jews of Babylon lived under Muslim rule more 
than 1,200 years. Aramaic speaking as they had been, the Jews were very quickly 
able to adopt the Arabic of the new rulers as their mother tongue, and so, it remained 
until their emigration to Israel in 1950-1952.

The Arabic dialect of Babylonian Jews is unique. This article done only with the spoken Arabic of Jewish Baghdadi dialect, which was also spoken in cities surrounded Baghdad,
like Basra and Amara. The Muslim and Jewish dialects differ most in their morphology 
and vocabulary. There are historical reasons for the emergence of distinct Jewish 
Arabic vernacular. The main reason is that Jews appear to have preserved the ancient 
local Arabic vernacular, as it was in Abbasid time, while the spoken Arabic of the 
Muslims was acquired by contact with the tribes of Bedouin, who emigrated to Baghdad. 

In the year following the 1948 Arab-Israeli war, all Babylonian Jews became refugees
and most of them emigrated to Israel. Their dialect did not thrive in any other country.
As a result, the judeo-Arabic dialect is now cosidered endangered language and is dying 
out. 

If we examine the 120,000 people who came from Iraq in the 50's of the previous 
century to Israel, their acclimatization was difficult in everything connected to different baggage, culture and behavior. The death of a language, such as Jewish Baghdadi Arabic dialect, means more than simply the loss of their entire culture obscure, 
incomprehensible tongue, it marks the loss of their entire culture, as "Nicholas Evans" 
wrote in "Linguistic Fieldwork" book:
"when a language is no longer spoken, it is like pining a dead butterfly on a board - you 
have interrupted the chain of life"

יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

הפרהוד (הפוגרום)

ב- 1 באפריל, פרץ בעיראק מרד נגד השלטון המלכותי, שבמהלכו נתפס השלטון על-ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאציים,
בראשותו של רשיד עלי אל-גיאלאני. בין השנים 1932 ו- 1941, עמד בראשית שגרירות גרמניה בבגדאד, המזרחן, ד"ר פריץ גרובה, שתמך בפעילות פאשיסטית ואנטישמית, בהשפעה על אישי ממשל שונים בעיראק, שחלקם הוזמנו לבקר בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. השגרירות הגרמנית בעיראק רכשה גם את העיתון "אל-עאלם אל-ערבי", ובו פורסם, 
בהמשכים, הספר "מיין קמפף" בתרגום לערבית. הימים היו ימים הרי גורל. כוחות הציר גרמניה, איטליה ויפן כבר קצרו נצחונות מרשימים עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ובאותה עת, כיבוש עיראק היה אמור להיות גולת הכותרת של
הצבא הנאצי, שחמד את אוצרות הנפט שלה, במסעו לכיבוש צפון אפריקה, מצריים, פלסטין וירדן. אבל חיל הכיבוש 
הבריטי הקדים את הגרמנים והתפתחה מלחמה זוטא, בין כוחות ההפיכה העיראקיים הפרו-נאציים, לבין הבריטים,
שבסופה נחלה הממשלה העיראקית מפלה, ורשיד עלי אל-גאילאני ופמלייתו, בהם המופתי, נמלטו ב- 29.5.1941
לאיראן ומשם לגרמניה.
בחג השבועות ב- 1 ו-2 ביוני 1941, המון ערבי מוסת התנפל בצורה חייתית לעבר הרבעים היהודיים בבגדאד וגדודים
גדודים התארגנחו ובריצת אמוק, החלו לזרום לכיוון הבתים, חמושים באלות, בנשק חם, בסכינים, בגרזנים ובכלי משחית אחרים, וקראו "אטבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים). במעשי הביזה וההרג השתתפו גם שוטרים, חיילים ופלוגות נוער. הם עברו מבית לבית , דרך הדלתות או הגגות, הרגו את הנשים והנערות לא לפני שאנסו אותן, טבחו בגברים ושחטו בילדים. 
הם גם רוקנו את הבתים, תחת הסיסמא: 'מאל אל-יהוד חלאל' (רכוש יהודי מותר לגנוב). הם רצחו כל יהודי שנקלע בדרכם,
תלשו אותם ממוניות שירות (עאנה) וקרעו אותם לגזרים. זה היה אירוע אימתני בלתי נשכח עבור קהילת בגדאד, במיוחד, עבור הילדים, שזעקות האימה של הטבח הנורא שבקעו מתוך הבתים, הדהדו מבין הסמטאות, הפחידו את יושביהם היהודיים שחיכו לתורם ולגורלם. רוב גגות הבתים ברובע היהודי בבגדאד היו שטוחים וחומות נמוכות הפרידו ביניהם. כך, שניתן היה לנתר בקלות מבית לבית, דרך הגגות ומשפחות רבות ניצלו את המעברים הללו, כדי לחמוק מקצב התקדמותם של הפורעים.
הבשורה לדיכוי המהומות הגיעה מעל גלי האתר, ביום השלישי של הטבח, כשהקריין הודיע על הקמת ממשלה חדשה בראשותו של ג'מיל אל מדפעי ויחידות צבא הנאמנות לבית המלוכה נצטוו להשליט סדר ולירות בפורעים. הוכרז על עוצר והיהודים המשיכו להסתגר בבתיהם גם לאחר שהוסר העוצר, כי פחדו לצאת החוצה. על מספר הקורבנות והיקף הנזק בפרעות אלו, פורסמו אומדנים שונים. לפי אחד מהם, נרצחו 180 יהודים, 2228 נפצעו, 242 ילדים הפכו ליתומים, 900 בתים וכמה מאות חנויות נבזזו. היו גם השערות לגבי הקורבנות שגורלם לא נודע, ורק כעבור חודשיים, נפתרה התעלומה,
כשנתגלה קבר אחים גדול בפאתי הגדה המערבית של החידקל. במהלך השנים, יהודים עיראקים שנפגעו מהפרהוד (בנפש
או ברכוש) והגישו בקשות לשלטונות גרמניה לקבלת פיצויים, נדחו בטענה מגוחכת, שהפרעות נגרמו על-ידי משטר פרו- נאצי ולא יל-ידי משטר נאצי. נשאלת השאלה, מה ההבדל? הלא כתוצאה מהסתה נאצית בניצוחו של שגריר גרמניה בעיראק וחבר מרעיו, התחולל הפרהוד ופרעו ביהודים!.

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012


Farhud (pogrom)


On 1941, there was a Nazi coup d'etat to throw the Iraqi government by Rashid Ali El-gailani, aimed by the Nazi and Jew-hater, the Grand Mufti of Jerusalem, Haj Amin El-husseini. The new government was a Nazi
one and aligned itself with Germany.At the time of the Jewish Holiday of Shavuot "Festival of Harvest" 1st and 2nd of June 1941, the Huge mob of muslim inflamed by the hatred of Jews and the Nazi propaganda marched towards the Jewish quarters in baghdad. Many of them were armed with guns and knives, machetes and clubs. Others were brandishing raping, while shouting: "kill the Jews". Iraqi policemen joined, while shops belonging to Jews burnt and synagogues destroyed. more than 250 people were killed or slaughters and more than 2000 injured. The attack was vicious and beastly. The horrible cries of the killed, injured and raped were echoing from the houses and added to the fear of the old and young. After three days of this pogrom, luckily, came to an end, when the Iraqi army interfered and threw out the Gailani Nazi government and. many of the members were arrested.This period called by Jews 'Farhud'' which denotes the breakdown of the law and order' when life and property are in peril. 

יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

הבת והנדוניה בגלות בבל


מהרגע בו הגיחה ילדה לאויר העולם, היו היהודים מצטערים על בואה. על 'אסון' כבד שנפל בחלקם בהולדת בת, היו אומרים: "חיתי וחדי ללדווא מא תנע'אד" 'אפילו בת אחת לרפואה אינה רצויה'. כמובן, הם
העדיפו 'בן', ממשיך השושלת עליה. רוב הלידות התרחשו בבתים, על-ידי מיילדת מקצועית, שהבעל היה
מזעיק אותה מביתה. אם המיילדת שיילדה את האשה ויצאה מחדר הלידה ולא השמיעה קול צהלולים (הלאהל), ידעו כולם שהיילוד הוא בת ולא בן. כמובן, שהיו מעדיפים 'בן' עליה והיו מנחמיחם את היולדת המאוכזבת: 'שבעזרת השם, בנים יבואו אחריה' "אינשאללה עלא ר'אסה לוולאד", או, 'שהשם יפצה
אותך בבנים' "יעווט'לכ וולאד". הבעל כועס ומאוכזב ומאשים את אשתו בלידתה, כאילו שלח אותה
לשוק לקנות לו 'בן' והביאה לו 'בת'. בעלים רבים היו בורחים מהבית ושולחים להם שליחים, כדי לפייס
אותם.  
אחת הסיבות העיקריות, אז, בקרב היהודים, שהעדיפו 'בן' על 'בת', הייתה "הנדוניה", מילה מקראית
ממקור אכדית קדומה, שפירושה: 'התשלום הניתן בכסף ו/או בשווה כסף על-ידי משפחת הכלה לחתן
לקראת נישואי הבת', כלומר, 'כל הכסף הולך לחתן' "לפ'לוס ענד אל-ערוס". עולה של הנדוניה קשה
היה, כי מיום לידתה של הבת, מתחיל האב לדאוג ולחשוב, איך יוכל לחסוך כסף לנדוניה עבור נישואי
בתו. ככל שהכלה הייתה מבית עני, ולא היה באפשרות הוריה לגייס את הכספים הדרושים לנישואיה,
לא ניתן היה לבחור בעבורה בחור איכותי. במצבים אלה, היו ההורים צריכים להתגמש ולקשור את
חייה עם גבר מבוגר, אלמן, וכו'. עדיף לה אפילו 'בעל מבול עץ', מאשר להישאר בבתוליה ולשבת בדד
בבית: "ר'ג'אל מן עוד אחסן מן קעוד". אם הנערה לא הצליחה להינשא, מכל סיבה שהיא, הייתה
האימא מקוננת ואומרת: "עג'וזה בנתי, כל לבנאת תזווג'ו וט'ליתי אנתי" 'זקנת בתי, כל הבנות
נישאו ונשארת את אתי'.
המחתרת הציונית פתחה צוחר לבחורות להצטרף לשורותיה, לרוב, בידיעת האימהות ולא האבות,
ואיפשרה להן לפרוץ את חומת המסורת העתיקה ולהתנתק מכבלי הנדוניה והשדכנים, שריתקו אותן
משך דורות. המפגשים שהתקיימו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות הולידו היכרויות , אהבות ואפילו
נישואין. 

יום שבת, 4 באוגוסט 2012

בית-הספר כדורי


סר אליעזר כדורי  1944 - 1867 יליד בגדאד, שהיגר יחד עם אחיו להונג קונג, הקים בתי חינוך לילדים בבגדאד. המפורסם מביניהם, בית-הספר לבנות "לורה כדורי" על-שם אשתו המנוחה. בשנת 1912 הגיע מספר התלמידות הלומדות בבית הספר ל- 706. על מפעליו באנגליה הוא קיבל בשנת 1926 את התואר "סר". הוא גם תרם יחד עם אחיו, סר אליס (אליהו) כדורי (1922 - 1856) למוסדות יהודיים ברחבי העולם. בארץ-ישראל, הקים סר אליעזר כדורי, מעזבונו של אחיו שנפטר בשנת 1922, בתיאום עם ממשלת המנדט הבריטי, שני בתי ספר חקלאיים הנושאים את השם "כדורי". האחד נוסד בשנת 1930  ב"טול-כרם" עבור היישוב הערבי, והשני, (בית-ספר כדורי) למרגלות "הר-תבור", שהוקם בשנת 1933 עבור היישוב היהודי. האחים כדורי היו גם בין התורמים להקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. סר אליעזר סייע וכלכל אלפי פליטים יהודים שברחו למזרח הרחוק במלחמת העולם השנייה.

יום שישי, 3 באוגוסט 2012

מוסד השידוכין בחיי היהודים בעיראק


מוסד השידוכין מילא תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הקהילה היהודית בעיראק. השדכנים, בעיקר השדכניות, היו פונים להורי הכלה בדברי חלקלקות, מתובלים במיני שקרים וגוזמאות ומציעים בחור, או בחורה להורים. השדכנים לא חסכו דברי תוכחה ואזהרה, גם פתגמים, על מר גורלה של הבת, אם חלילה תאחר את מועדה:

הבת כמו פרי, אם עובר זמנה  - תיבול
(לבנייתי כני מיווה, אד'א פ'את וקתה, תד'בל).
פרי שלא נקטף בזמן, הוא נרקב על העץ. לכן,כדאי להזדרז ולהשיא אותה מבעוד מועד, כל עוד היא בשיא פריחתה.

גלות בבל


יהדות בבל (או יהדות עיראק), הוא שמה של הקהילה היהודית עתיקת יומין במסופוטמיה, או עיראק של היום. את ראשית הגלות ראו חכמי העם, נביאיו ומשורריו כחלק מהאסון הלאומי של חורבן המולדת. הגולים סירבו להשלים עם המציאות החדשה וגעגועיהם לירושלים הייתה כה גדולה. הם הביטו בעצבות על אסונם ושירתם "על נהרות בבל" באה לבטא את תחושתם הכבדה בארץ גלותם. מנקודת מבט זו, תובן אותה המתיחחות הנפשית שפקדה הרבה מהם, בבואם לתהות על פשר גורלם.

דת ואמונה אצל יהודי עיראק

בית הכנסת החליף למעשה את בית המקדש שחרב. בתי הכנסת הרבים והגדולים שהיו פזורים ברחבי  בגדאד והסביבה, שימשו מוקד לפעילות ציבורית חברתית לחיי הקהילה ולשמירה על הדת והמסורת. חוקרים רבים סבורים שבית הכנסת החל להתפתח בגלות בבל, במאה ה-6 לפני הספירה (יחזקרל יא', טז'). בתקופת המשנה והתלמוד, שימש בית הכנסת, מלבד בית-תפילה, גם למטרות נוספות ללימוד תורה ולענייני ציבור, כגון עזרה הדדית וצדקה, מקום בו קיבל הקהל עצות בנושאי הלכה ובו פסקו הרבנים פסוקות הלכה.

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי.
בבלוג זה אפרסם הסטוריה של יהדות עולי בבל שהתמחיתי בה וגם כל מה שקשור במנהגים, הווי ופולקלור של יהדות בבל שהצטברו במהלך גלות בבל במשך אלפי שנים.

 אשמח לקבל פידבקים מעת לעת.