יום רביעי, 24 באפריל 2013




דרשות בבתי הכנסת בגלות בבל

אחד האמצעים הטובים ביותר בחינוך מבוגרים היו הדרשות הקבועות והמסורתיות שהתקיימו בבתי-הכנסת בשבתות, בחגים ובמועדים, בבגדאד ובסביבתה. דרשות אלו סיפקו לשומעיהם ידע רב בענייני יהדות בכלל, ודיני איסור והיתר בפרט. דרשנים בעלי שם דרשו בקביעות בבתי כנסת שונים, במיוחד בימי שבתות אחר הצהריים ומשכו אליהם מאזינים רבים, כולל נשים ובני נוער. כתוצאה מכך, הרבה יהודים פשוטים מקרב ההמונים, ואפילו נשים רבות, ידעו דיני הלכות אקטואליות , כיצד לנהוג מבחינה דתית בכל מקרה ומקרה. כל הדרשות נאמרו בשפה הערבית, בלהג הבבלי, המובן לכל העדה.

עתון "המגיד" בשפה הערבית, שיצא לאור מטעם יהודי בגדאד, כתב בגליונו מספר 12, בשנת תרל"ו, לאמור: "בכל שבת וכן בימים טובים אחרי הצהריים, דורשים דרשנים קבועים ברוב בתי הכנסת בבגדאד. המטיפים האלו מחכמי בית המדרש, מלקטים כל אחד לענייניו מספר דרשות מפורסמות ומסבירים את הדברים, בשפת המון העם באוזני שומעיהם. כל מטיפי בגדאד דורשים ואינם מקבלים שכר מהעדה, כי מלאכתם זו, מלאכת שמיים".

הגדול והבולט ביותר מבין כל הדדרשנים בבבל היה הרב יוסף חיים זצ"ל (1909- 1834), שנולד לשושלת רבנים מכובדת ואמידה בעיראק. לאחר מות אביו והוא בן 25, נתמנה על-ידי רבני בגדאד כמנהיגה הרוחני של עיראק ומילא תפקיד זה משך 40 שנה, ללא תמורת שכר.  הרב יוסף חיים התפרסם כדרשן מקצועי מעולה ומקובל על כולם, כאיש קדוש ופוסק הלכות ללא עוררין. הוא היה מגדולי הרבנים בעיראק ומחוצה לה. ספרו המפורסם ביותר הוא הבן איש-חי שיצא לאור בשנת 1899 ונחשב אחד מספרי ההלכה המשפיעים ביותר על יהדות ספרד, עד כדי כך, שהרב נקרא, בנוסף לשמו, גם בשם הספר "בן איש-חי". בכל שבת היה הרב נושא את דרשתו בבית הכנסת צלאת  לזע'ייר'י שהכיל כ-1000 מקומות ישיבה ובמשך כשלוש שעות היה דורש בענייני פרשת השבוע. דבריו היו מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות, אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדולתו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר, קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל. ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד. אף שדרש קרוב לחמישים שנה, מעולם לא נשמע הרב חוזר על דבר פעמיים. בכל דרשה ביאר וחידש פנים נוספות ואופנים חדשים בתורה. הוא עשה גם שימוש בפתגם ככלי מרכזי בדרשנותו ובספרותו, כדי להדגים הרעיונות והמוסר שביקש להנחיל לבני דורו ברוח התורה.
הרב יוסף חיים זצ"ל כתב למעלה מ-100 ספרים, אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבוריו עסקו בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה. כמו כן, מתגלה בקיאותו הרבה בספריהם של גדולי ישראל. הוא, בניגוד לשאר מקובלי ספרד, לא נשאר תמיד נאמן לפסיקה הספרדית, ולעתים קרובות, הוא נטה לפסיקת גדולי רבני אשכנז ובמיוחד, החסידים. אחד הספרים שהרב ייעד לנשים נקרא קאנון אלנסא (חוקי הנשים), ספר מוסר והלכות לנשים.

בנו של הרב, רבי יעקב חיים זצ"ל הלך בדרך אביו ודרשותיו בשבתות משכו אליהם קהל רב. גם הנכד, רבי דוד חיים זצ"ל הלך בעקבותיהם ובית הכנסת מאיר אליאס, בו נשא דרשותיו בשבתות, עד עליית יהודי עיראק ארצה, התמלא מפה לפה. נשים ונערים רבים באו עם הוריהם להאזין למוצא פיו ושתו בצמא את דבריו. אפילו בימות הקיץ הלוהטים באו לשמוע את דרשותיו וכל מאזין החזיק בידו מניפה, עשוייה מקש, שחילקו בבית-הכנסת ונפנפו בה משך שעות, כדי להפיג את החום.
  

יום חמישי, 11 באפריל 2013




דרכי התגוננות מצד המאמינים באמונות טפלות (דוגמאות)

תודעת הבריאות עד ראשית המאה הקודמת הייתה לקוייה ביותר. מחלות ומצוקות הביאו למותם של תינוקות רבים. שיעור התמותה גם בקרב המבוגרים היה גבוה ומחלות מדבקות הפילו חללים רבים. רופאי אליל השתלטו על הציבור בטיפול פרימיטיבי והיו מתייעצים עם רבנים ונשים זקנות, שהשתמשו בתרופות אליל ולחשו לחולים.

גורם עיקרי ורב משקל, אשר היווה מניע המחייב חיפוש אחר אמצעי ריפוי, הוא הטראומה של הבהלה (טר'קה - طرقة). כאשר ילד, אישה או איש חלו והתרופות החדשות המסורתיות לא הועילו, האמינו שהשדים כועסים על החולה, שמא דרך במקרה על שד, או על בנו של שד ושדים הזיקוהו ! היו מזמינים אישה מיוחדת שנקראת 'השפכנית' (דלאקה - دلاقة). האישה הציעה את מיטתו של החולה והלבישה אותו בבגדים לבנים ומגוהצים. היא מילאה כד מים, המתיקה אותם בסוכר ושפכה את הנוזל בארבע פינות הבית, טבלה ידה בנוזל שנשפך ומרחה אותה על מצחו ורגלו של החולה. היא שאלה מחילה מהשדים והתחננה לחולה בהכנעה, בקול חלוש וביראה, שישחררו אותו ממחלתו ובתמורה, ימתיקו פיהם בסוכר לדורון ולתקרובת לכבודם. היא חזרה על טקס זה בלילות ימי ראשון, רביעי וששי, רבע שעה לאחר שקיעת החמה, כי האמינו שהשדים יוצאים ממחבואם בלילה, וביום הם מסתתרים.                                 

במסורת היהודית, היו דעות שהשדים שוכנים במעבי האדמה ונמצאים סביב בני האדם, אך היו גם כאלה ששללו בכלל את קיומם. יהודי בבל נהגו שלא לבטא בשפתיים את השם "ג'נים - جني" אלא נקראו בפי כל: 'היצורים ההם' (הד'וכי אלניס - هذوكي النيس), כדי לא לפגוע בכבודם ולהימנע מפגיעתם. נשים מוסלמיות חששו לשפוך מים רותחים על הרצפה, שמא יישפכו המים על השדים ויזיקו להן.   

כשלמישהו צמחה 'שעורה' בעפעף (דיג-דיג בערבית בגדאדית), היו מייעצים לו לדפוק, באקראי, על דלתותיהם של שלשה בתים. מי שפותח לו את הדלת, שיסתכל לו בעיניים ויאמר לו במהירות הבזק, את המשפט הבא: "דיג דיג, דיג דיג, מן עיני לעינכ תזביק- שעורה, שעורה, מהעין שלי אל עיניך תקפוץ !" ומיד, בסיום המשפט, לברוח ולעבור לדלת השנייה, וכך הלאה, בטרם ידלקו בעלי הבתים אחריו ויכו אותו, כי כולם ידעו את משמעות המילים. היהודים האמינו שאחרי טקס זה, השעורה נעלמת ועוברת לעיניהם של אחרים.

אם מישהו הצטנן, היה מכניס חתיכת בצל עם מטבע של פילס (אגורה) אל תוך מטפחת קטנה, קושר את כל החבילה ומשליך אותה לרחוב. היהודים האמינו, שהמוצא הראשון שיתפתה להרים את החבילה ויפתח אותה כדי לבדוק את תוכנה, יחטוף את המחלה במקומו של החולה.

ילד, או ילדה, שחלו ב'אדמת', היו עוטפים אותם במגבת אדומה ומסובבים אותם סביב התיבה בבית-הכנסת, פעמיים ביום, כי האמינו שמזה תבוא היישועה והילד יבריא. 

מעניינת האמונה הנקראת "דוסאן אל-עתבה" (מדרך המפתן). יהודי בבל האמינו שמשך ארבעים יום לאחר הלידה, שדים ורוחות נעשים מסוכנים במיוחד. על-כן, אין לבקר ברציפות בשני בתים שנולדו בהם ילדים, מבלי להפסיק את ההליכה לאחד מהם. דהיינו, שעל האדם לדרוך באמצע הדרך על מפתנו של בית אחר, לפני שידרוך על מפתן ביתו של היילוד השני, אחרת, היולדת תיפגע "תנכבס - تنكبس" ולא תוכל ללדת עוד. כמו-כן, במשך ארבעים יום לאחר הלידה, נזהרו מלהפגיש שתי נשים שילדו באותה תקופה, כדי שלא תינזקנה.

עוד אמונה נפוצה בקרב יהדות בבל והיא, שאם מתחשק לאישה בהריון (شهوة - שהווא) לאכול דבר מה, יש לספק לה את מבוקשה ומהר. אחרת, היא תגרד בחלק מסויים בגופה, וצורתו של המאכל המבוקש תופיע  כ"כתם לידה" בגופו של התינוק. כאשר לא ניתן היה לספק את מבוקשה ולהשיג לה את המאכל המבוקש באותו הרגע, מתבקשת האישה ההריונית לגרד בישבנה, כדי שלפחות הכתם לא יהיה גלוי לעין כל.

מנהג היה בקרב יהודי בבל, כשהיו עוברים דירה, היו שולחים בלילה האחרון לפני שנכנסו  לדירה החדשה, סל ובו מראה וממתקים וכן, כד חדש מלא מים, ומניחים את החבילה על השולחן בבית החדש, כי האמין האמינו, שעל-ידי כך, יתיידדו עם השדים השוכנים בביתם  החדש.

במהלך השנים,עם התקדמות הרפואה החלופית, גברה ההתנגדות למנהגים האלה מצד הממסד הרבני בבבל. יסודות רבים בתרבות זו היו למורת רוחם של בעלי ההלכה והמוסר ואף חצו את גבולות המותר והאסור מבחינה הלכתית.

י. מאירי "הדים מבבל".   


יום רביעי, 3 באפריל 2013


אמונות, סגולות, לחשים ומעשי כשפים בקרב יהדות בבל


אמונות טפלות הן אמונות עממיות של מאמינים בכוחות מאגיים השולטים בעולם, ושאפשר להישמר מפגיעתם הרעה ואף להוציא מהם תועלת בביצוע מעשי פיוס מסויימים, או במניעת פגעים מזיקים. האמונות הטפלות שונות מן האמונה בדת, הדוגלת למצוות, במוסר ובאמונה באל, הכל יכול, שיראתו ואהבתו הן המגן והמחסה מפני מזיקים.                                          

התורה אסרה מעשי כשפים בכל צורותיהם והבדילה, באופן מוחלט, בין עם-ישראל המאמין בנביאים, שליחי האל, לבין עמים אחרים שהאמינו בבעלי אוב ובקוסמים, שיש להם השפעה על כוחות מאגיים: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל-המתים, כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים, י"ח, י'-י"ב). אך, למרות זאת, מנהגים ואמונות וכן מעשים ותפיסות דבקו באדמת בבל משך מאות בשנים, ואף על-פי שהרבנים עשו מאמצים לשרשם, לא צלח הדבר בידם.

איש ואישה, בהתעורר אצלם החשש, כי משהו אינו מתנהל כשורה, הן במקרה מחלה, או בענייני משפחה שכיחים, פנו מיד אל אלה שנחשבו ל"מומחים" ושאלו עצה ותושיה איך להינצל מצרה זו או אחרת. גברים ונשים עסקו במקצוע, לחשו לחשים בבקיאות וחיפשו מזור, השיאו עצות וניסו להשפיע, להרגיע ולהורות לנבוכים בינה. נשים עקרות ואומללות שתו, באין אומר ודברים, תמיסות מבחילות של מיני עשבים, או ניירות שנכתבו עליהם לחשים שונים, שהוגשו להן בהיחבא, כסגולה להריון. גברים תועי לבב ואחוזי בהלה הריחו קטורת של קני מור שרופים וכו'. אפשר לשער, שרוב התרופות והכישופים הורתם ולידתם עוד מימי קדם וסמוך לזמן חתימת כתבי הקודש, רווחו כמה מהם. לפיכך, נצטווינו להתייחס אליהם בחשד מה, כאל עבודת אלילים. הרמב"ם ראה לנכון למנות בין מצוות "לא תעשה" הראשונות את המשפט: "שלא לעשות אוב" (ספר הלכות גדולות).

גם באיסלאם תופסים מעשי כשפים למיניהם, מקום חשוב מאוד ורחבה יריעת הספרות הדנה בהם: קמיעות, פתרון חלומות, צורות שונות של השבעת צבא השמיים ומעמקי האדמה (ג'נים- شياطين) וצורות שונות של מאגיה, הגיעו לכלל התפתחות יתרה באיסלאם. אף-כל-פי שמנקודת מבט רשמית, צריכות היו להיחשב לאמונות טפלות, כלומר לאמונות שלא אושרו על-ידי סמכות דתית ורוחנית, ולכן, הם נקראים בפי חכמי הדת בשם "بدعة - בדעה" (חידוש וסטייה מהלכות הדת ומנהגיה, או כפירה). בחלק מהלחשים הללו, משתמשים באיסלאם בפסוקים בשפה העברית, מהקבלה ובסמל של מגן דוד "خاتم سليمان- ח'אתם סולימאן" (חותם שלמה), המייצג את מלכות השמיים ומלכות הארץ וגם מאגיה ומדעים, דבר המראה על השפעה הדדית בין היהדות, האיסלאם והנצרות בנושא זה.

כשאר עמי המזרח התיכון האמינו יהודי בבל גם בשדים ורוחות . במקרא, בתלמוד, בזוהר ובספר הקבלה מוזכרים שדים שונים והדבר חיזק את האמונה בהם. גם בברית החדשה ובקוראן מוזכרים מזיקים אלו כיצורים נחותים, שאפשר לרסן את פגעיהם והשפעתם המזיקה על בני אדם, בהזכרת השם המפורש ובקריאת פסוקים מסויימים, שביכולתם לשלול מייצורים אלו את כוחם הסגולי. הקוראן מזכיר את השם جن – ג'ן כיצור מזיק ומזהיר מפגיעת המסיתים מבין השדים ומבני האדם, המלחשים ובאים בפיתויים אל הלבבות, מהסכנה שבחושך ואפילה, מלחישות המכשפות וקשריהן, ומעין הרע של המקנא בעת יקנא (*).

האמונות בשדים ובמעשי האוב בקרב יהודי בבל הלכו ונחלשו במאה העשרים, כתוצאה מהחינוך החילוני המודרני, שהפך נחלתם של רבים מבני קהילה זו.

י.מאירי, הדים מבבל, עמ' 19-20.                                                                                                                             
(*)  א. בן-שמש, הקוראן, מהדורה שנייה מתוקנת (1978): "סורת בשורת האותות המפורשים", פרק 41, פסוק 25. "סורת בשורת השדים",     פרק 72, פסוק 1.  "סורת בשורת בני אדם", פרק 114, פסוק 4. "סורת בשורת בוקע השחר", פרק 113, פסוק 1.
 v