טקס ברית המילה בקרב יהדות בבל בגולה

בן זכר, בניגוד לבת, שימח את ההורים והמשפחה בלידתו. הבריתות היו מתקיימות, בדרך כלל, בבית היולדת והלילה לפני טקס הברית נקרא "ליל עקד אליאס" -   ليل عقد الياس – ליל קשירת ההדס". הם האמינו בנוכחותו של 'אליהו הנביא' ביום קיום הטקס וגם בלילה שלפניו. שמו של אליהו הנביא בערבית נקרא "אליאס" (ياس - יאס) ובערבית יהודית בגדאדית פירושו "הדס".

גם בקוראן מוזכר אליהו הנביא כ"אליאס" (סורת 'המקנה' 6, שורה 85).

ערב לפני הטקס, הביאו מבית הכנסת את כסא 'אליהו הנביא' כשהוא עטוף בבד קטיפה. הם קשרו בארבע פינותיו ענפי הדס, הניחו עליו 'חומש' ו'ספר זוהר', הלבישו בקרנותיו שני זוגות רימונים של ספר תורה וקישטו אותו בפרחים, במיוחד, בעלי צמח הפיגם (שיח בר ריחני), שנזכר ב'משנה' ( מסכת כלאים, א', ח') ונחשב מועיל כנגד עין הרע. ליל 'עקד אליאס' נחגג בשירה, בזמרה ובריקודים וחצרות הבתים של החוגגים נתמלאו אורחים ושולחנות ערוכים לסעודה.

בעיראק, לרוב, היה הסנדק אבי הבן (שנקרא הבהבן). לפעמים הוא בחר באביו, בסבו או באחד מנכבדי הקהילה. בחירת אבי האב כסנדק ענתה על האימרה הידועה בפי יהודי בגדאד: "אבן אבנכ אבנכ ואבן בנתכ לע - ابن ابنك ابنك وابن بنتك لع – בן- בנך הוא בנך, ובן בתך- לא!. את המוהל הזמינו מבין אלה שהיו מוכרים למשפחה ובעלי נסיון. אגב, המוהלים היהודים בבגדאד היו די מפורסמים שהוזמנו למול בנים גם בקרב המוסלמים.

את התינוק היו מלבישים שמלה רקומה בפסי זהב וכובע תחרה. הגשת התינוק לסנדק (תקדומאיי - تقدومايي) על-ידי אישה נחשבה אצל יהודי בבל לסגולה טובה. זכות זו ניתנה, בדרך כלל, לרווקה, או, לאישה עקרה מבנות המשפחה. אם היא רווקה, איחלו לה שתינשא במהרה ואם עקרה היא, נהגו לברכה: "אינשאללה תפרג' עליכי – انشاللة تفرج عليكي – בעזרת השם תיושעי), או בברכה: "סנת איללח' אתחט'נין וולד- سنت اللخ اتحضنين ولد - (שבשנה הבאה תחבקי בן). היו אף כאלה שהמליצו לאישה עקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, מתוך אמונה שזו סגולה לפוריות. מנהג זה רווח גם כיום בקרב חלק מעדות ישראל. חכמי עיראק יצאו חוצץ נגד מנהג זה, שיש בו משום עבירה מפורשת על ההלכה האוסרת אכילת בשר, או דם אדם (ראה גם "ילקוט יוסף", מהדורת התשס"ז, פרק ח', ט"ז).

היו משפחות ששמרו בקפדנות על הערלה, מחשש שתיחטף בידי אחת הנשים העקרות שביקרו בטקס.

לאחר הברית, על רקע צהלת הנשים (הלאהל), ותוך כדי שירת הפיוט המפורסם: "בסימן טוב, בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל", חילקו לקהל המוזמנים 'חלקום' עם 'כעכים', שנאפו במאפייתו של האופה 'עאבד' היהודי בשכונת 'קמבר עלי', שהתמחה באפיית מיני מאפים לחגים ולשמחות. ריחו  של התבלין העיראקי - חואייג' – حوايج נדף מהכעכים ועורר את תאבונם של המסובים.    

Alliance Schools in Iraq

Alliance Schools in Iraq

The Alliance Israelite Universelle (Kol Yisrael Haverim), is a Paris-based international Jewish organization founded  in 1860 to promote the idea of Jewish self-defense and self-sufficiency through education and professional development. The motto of the organization is the Jewish Rabbinic injunction: “All Jews bear responsibility for one another”. Its first Alliance elementary school for boys that opened in Baghdad toward the end of 1864, did not pass totally without opposition. The religious hierarchy opposed the move bitterly, and the  traditional  teachers  of Torah in the various Istadhs, partly no doubt, out of fear for the sources of their livelihood, called the school teachers “heretics".

The school for boys was reopened in 1872 and was latter known as the “Albert

Sassoon” (*). The language of instruction was French and the curriculum included biblical Hebrew, Arabic, Turkish and English, history, geography, arithmetic, physics and chemistry.

In 1893, the first Alliance elementary school for girls was opened in Baghdad, known as Laura Kadoorie, in a building donated by a former Baghdad Alliance graduate, Sir  Eliezer Kadoorie  (1867-1944), a philanthropist, living in Shanghai and Hong  Kong.

By 1913, the Alliance opened schools in other Jewish centers in Iraq. It was only after the British occupation of Iraq in 1917, that the number of the languages taught at Jewish schools was reduced to four (Arabic, Hebrew, French and English), as there was no need for Turkish.

At the beginning of the 20^th century, the Jewish communities of Baghdad started building their own modern schools for both boys and girls, and the role of Alliance school became less crucial in the education of Iraqi  Jewish children. most of them attended these schools founded and administered by the local Jewish community. In addition to these schools, Jewish boys and girls  enrolled in government  schools, either 

because of their proximity to the place of residence, or because they charged no fee.

(*)  Sir Albert  Sassoon (1818-1896) born in Baghdad and died at Brighton, England, was a British-Indian philanthropist and merchant. He erected  in Baghdad the school of the Alliance Israelite Universelle, presenting  to the Jewish community free of all encumbrances.

v

טקס  החתונה בקרב  יהדות בבל בגולה

עוד בטרם התקיימו טקסי חתונות בבתי- הכנסת בבגדאד, רוב המסיבות  נערכו בבתים, מפני שגדולים היו וחצרות רחבות ידיים היו בהם. מסביב לקומה  העליונה של הבית,  הצטופפו הילדים לאורך המעבר וצפו על הנעשה בחצר למטה. לקראת החתונה, הייתה הכלה לעתיד זוכה לביקורה של ה- "חיפאפה" (הקוסמטיקאית), שהייתה מסירה לה את השערות, היכן שצריך, ומאפרת אותה.   

להכנת התבשילים לערב החתונה, היו מזמינים טבחים, או טבחיות  שהיו  מביאים אתם סירים ענקיים. מלבד הבישול, היו גם מכינים דברי מאפה ומתיקה, בקלאווה, חלקום, לוזינה וכו'.  

לאחר הקידושין, על-ידי רב ושבירת הכוס על-יד החתן, זכר לחורבן בית המקדש, פורץ הקהל, במיוחד הנשים, בקול צהלה, מלווה ביללות שמחה מחרישות אוזניים (הלאהל), מתנפלים על החתן והכלה בחיבוקים ובנשיקות ומאחלים להם מזל טוב וחיי אושר. בגמר הטקס, מזמינים את האורחים לשבת סביב שלחנות ערוכים ולסעוד את ליבם מהמטעמים ומהשתייה, כדת וכדין.

העתון היהודי "למצבאח" (المصباح – המנורה), שיצא לאור בבגדאד, בגליונו מספר 23, מחודש נובמבר, 1924, עמוד 6, יצא בהתקפה חריפה על המנהג המגונה, לפיו: "נשים, בבגדאד ובסביבתה, נוהגות לפקוד את מסיבות החתונות, להשתתף בשמחה ואף ליטול חלק בסעודה, למלא את בטנן בארוחות דשנות ומגדניות, מצחקקות ומרכלות על הזוג והמשפחה, מבלי להיות מוזמנות". העתון מציע: "להקפיד על ההזמנות ולעקור מנהג זה מן השורש".

באותו העתון, בגליונו מס' 26, עמוד 5, נשא חבר ועד הקהילה, מר ששון מורד, הרצאה בראש השנה, בבית הכנסת "אליאנס", בה הוא הוקיע את מנהגי החתונה שמכבידים על חלק גדול מהאוכלוסיה שלנו, בשל ההוצאות הכספיות המרובות הכרוכות בכך ומכניסות אותם לחובות כספיים גדולים". הוא קבל נגד "מנהיגינו הרוחניים שאינם נותנים דעתם על כך, ואינם ממלאים את שליחותם כראוי".

לאחר שכל האורחים התפזרו וכל אחד חזר לביתו, פרשו החתן והכלה  לחדרם, שם חיכתה להם, לפי מנהגי העדה, ארוחה מיוחדת שנשלחה להם על-ידי הורי הכלה: "ג'ג'י ודיק" (תרנגול ותרנגולת צלויים). לאחר מכן, התייחדו וכל אותה עת המתינה להם, מחוץ לחדרם, ה- "מאשטי" (המדריכה), אישה, אשר עיקר תפקידה, הוא להדריך את החתן והכלה, איך עושים אהבה ולייעץ לכלה בענייני ההתייחדות בליל הכלולות. ה- "מאשטי" נהגה ליטול מהזוג שהתייחד, את הבד שהוכתם בדם בתולי הכלה ולהציגו לראווה בפני הורי החתן, כהוכחה על בתוליה, ומוסרת אותו, לאחר מכן, לאם הכלה ששהתה באותה העת בביתה, מחכה לתוצאות. 

vv 

חג "החנוכה" בקרב יהדות בבל בגולה

"חנוכה" הוא חג ובו שמונה ימי הודאה(*) שתיקנו בני ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר נצחון על הכובשים היוונים והמתייונים בארץ-ישראל (164 לפנה"ס), וכן, חנוכתו מחדש של בית-המקדש ותופעת נס פח השמן. 'חנוכה' אינו בגדר מצווה בתורה שבכתב, אלא, מקורו נשאב מדברי חכמים. שם נוסף ל'חנוכה' הוא:"חג האורים", אותו תיעד לראשונה ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו. יש הסוברים שהמילה 'חנוכה' מורכבת מהמילים חנו ו- כ'ה, שמשמעותן שביום כ'ה בכסלו, חנו (זכו למנוחה) בני ישראל מאויביהם.

בערבו של ראש חודש 'טבת', היה מנהג בקרב יהודי בבל להשתטח על קברו של הצדיק יהושע כהן גדול, הקבור בגדה המערבית של נהר החידקל, להדליק נרות ולזמר שירים ותשבחות. כמו כן, היו מדליקים נר לזכרו של רבי מאיר בעל הנס.

בבגדאד נהגו היהודים להדליק, בדרך כלל, את נרות חנוכה בחנוכייה עשוייה מכסף טהור, אותה גם העניקו לילדיהם כמתנת נישואין. היו גם חנוכיות, לרוב עשויות מכסף טהור, בנויות מתשע טבעות גדולות, ומחזיקות  תשע כוסות, הנדלקות באמצעות פתיליות ספוגות מים ושמן.

אומנם, מצווה להציב א ת החנוכיות על אדן החלון לראווה, או, בסמוך לדלת כניסה, כדי לפרסם את נס פח השמן, אך יהודי בבל השאירו את החנוכיות הדלוקות בפנים הבית מתוך פחד מפני המוסלמים. לאחר הברכות והדלקת הנרות, שרו במשפחות שירי חנוכה עממיים, מיוחדים לחג זה ובמנגינות מיוחדות.

בימי החנוכה נהגו יהודי בבל לאכול מאכלי חלב, זכר לנס שנעשה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול, נערה מבנות הנביאים, שהאכילה את ראש היוונים, ממלכי יוון במעדני גבינה ושכר, עד שנרדם. אחר-כך, הרגה אותו, וכל צבאו ברח. כמו כן, נהגו הנשים להכין לביבות מטוגנות בשמן, זכר לנס פח   השמן, שהחשמונאים הדליקו ממנו את המנורה במשך שמונה ימים.                                                

(*) "ימי הודאה" הם ימים מיוחדים בלוח השנה העברי, שנקבעו כדי להודות לה' על הנסים והנפלאות שעשה לעמו ישראל.               

הדקאקאת - الدقاقات (המתופפות)

"דקאקה" מהמילה הערבית (يدق) פירושה: דופק, מקיש, מתופף, פורט על כלי-נגינה, וכו'. הדקאקות היו זמרות יהודיות בגדאדיות, שליוו את שירתן בשני "תופי- דויד" קטנים בצורת קערה מחוברים ביניהם. בלועזית נקראים    “Kettle-drum” ובפי יהודי בבל: "נקארה" (نقارة).

להקת הדקאקות הורכבה ממתופפת אחת או יותר, שהופיעו, בעיקר, בשמחות משפחתיות, כמו טקסי החינה, וגם בחגיגות עממיות מסורתיות, כמו בעליות לרגל (זיארה) של היהודים שפקדו את קברי הצדיקים הטמונים בעיראק. סולנית הלהקה  הצטיינה בקולה הערב, בעוד שיתר חברות הלהקה ליוו אותה בתופים ובשירה. הדקאקות היהודיות היו פופולריות גם בקרב המוסלמים המקומייחם ונקראו להופיע בשמחות שלהם.

ב "מקרא" בולטות דמויותיהן של נשים מתופפות בליווי שירה ומחול. המפורסמת מביניהן היא מרים הנביאה: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). על העלמות המתופפות בתהלוכת בני-ישראל בבית המקדש כתוב: "קדמו שרים (המשוררים) אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות" (תהלים, ס"ח, כ"ו).  ועל הנשים שבאו להקביל פני הנלחמים משדה הקרב, לאחר שהיכה דוד את גוליית, כתוב: ".. ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל בשירה ובמחולות לקראת שאול המלך, בתופים ובשלישים" (שמואל, א', י"ח, ו'), ועוד.

לילה אחד, או שניים לפני החופה, נהוג היה בקרב יהדות בבל לחגוג את חגיגת  ה"חינה" בקטס בו הוזמנו רק המשפחה הקרובה. את תערובת החינה שמשפחת החתן הביאה יחד עם מתנות וממתקים לכלה, היו מגוללים לכדוריות קטנות ורכות ומניחים אותן על קצה עשר אצבעותיה של הכלה ועל קצה זרתו של החתן המיועד. בדרך כלל, הזמינו דקאקה למאורע, שפרסה מחצלת קטנה, עליה ישבה ישיבה מזרחית ושרה, בערבית יהודית, תוך כדי תיפוף, שירי הלל ותשבחות לכלה ולחתן המיועדים ולמשפחה. ובתמורה, העניקו לה המסובים שטרי כסף ביד נדיבה. אחד השירים שנחרת בזכרונם של יהודי בבל, מתחיל במילים:    ليلة الحنة ما نجوز منا - انشاللة الكنة تتهنا ابعمغا "על (ליל) החינה לא נוותר, נאחל לכלה חיי הנאה ואושר" מנהג זה של הדקאקות החל לדעוך, אט אט בשנים שלפני העלייה ההמונית, עד שנמוג.

קברו של הצדיק "שיך יצחק גאון"

אחד הקברים שיהודי בבל נהגו לפקוד, כמעט מדי יום, הוא של הצדיק "הרב יצחק גאון" (המוסלמים מכנים אותו 'שיך'). הוא נפטר בשנת 688 לספירה ונקבר בבית- הכנסת הקרוי על שמו. בית-הכנסת נמצא ברובע היהודי הישן של בגדאד, באמצע שוק "חנוני" המפורסם, והיו לו שני פתחים, פתח אחד לשוק והשני מוביל לשכונת מגורים. הרב נתמנה, בשנת 656 לספירה, לעמוד בראש ישיבת "פירוז שבור" בבבל, בתקופת המעבר בין 'הסבוראים' לבין 'הגאונים'. הישיבה התקיימה מספר דורות כישיבה השלישית בבבל, במקביל לישיבות "פומפדיתא" ו"סורא". הרב יצחק גאון היה ראש הישיבה האחרון ב"פירוז שבור", עיר גדולה בבבל הסמוכה לנהרדעא, שבתלמוד נודעת בשם "בי-שבור" (1).

בעת כיבוש בבל בידי המוסלמים, מידי האימפריה הסאסאנית, בראשות החליף עלי אבן אבי-טאלב (علي بن ابي طالب) בשנת 658 לספירה, היהודים נטו לצד החליף והרב יצחק גאון יצא עם תשעים אלף יהודים, שבאו להקביל את פניו של המנצח, וכתגמול, גידל הכובש את מעמדו של הרב והגדיר אותו כשני במעלה אחרי ראש הגולה (2).

בית-הכנסת "שיך יצחק" היה פתוח יום יום, התפללו בו מספר מניינים והיה בו גם בית-מדרש ללימודי "תורה בעל-פה" לעיוורים, שנתמך על-ידי הקהילה.     בשבתות, לפני תפילת 'מנחה', התקיים בו שיעור ב 'גמרא' וב 'פרשת השבוע'. רוב קהל המתפללים פקד את הקבר לפני או אחרי התפילה. גם הרב יוסף חיים זצ"ל נהג להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת, בצהרי ימי כיפור, ולפקוד את הקבר.     הקבר היווה מוקד משיכה להמונים, גברים, ילדים ונשים ובמיוחד, לבנות יהודיות שהגיעו לפירקן, ובאו לבקש מהצדיק ,משאלות ובקשות, למציאת בן-זוג, לשם כך, הוא כונה "שיך יצחק אבי הבנות" –  شيخ اسحاق ابو البنات.

הנוסע בנימין השני, יהודי מאירופה שביקר בבגדאד בשנת 1850, כתב, בין היתר, בספרו מסע ישראל: "בעיר בגדאד נמצאו תשעה בתי-כנסת ושמונה מהם בחצר אחד. בית-הכנסת התשיעי, שהוא בניין גדול מאוד, נשען על שישה-עשר עמודים, ובו קוראים מגילת אסתר בארבעה עשר ובחמישה עשר לירח אדר. בפנים הבית לא נראה שום דבר יקר ערך. ספון הבית מקושט בהמון חרושת עץ מעשי ידי אמן. הבית הזה ייקרא בשם בית-הכנסת של יצחק גאון, ובחדר אחד בבית-הכנסת הזה נמצא קברו של ר' יצחק גאון הנזכר, גבוה כקומת איש, מעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים. אצל הקבר ההוא ילמדו עשרה אנשים תמיד ומתפללים שם תפילתם".                                                                                     הקבר נשמר בידי היהודים עד לעלייתם ארצה.

(1)ברכות (נ"ט).                                                                                                                                            (2) האינצקלופדיה היהודית "דעת".

קברי צדיקים

קברו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן

אחת מהמסורות החשובות המרכזיות בקרב יהודי בבל, הייתה מנהגם לפקוד ולהשתטח על קבריהם של גדולי הנביאים הקבורים בבבל, שחלקם גלו לשם עם  חורבן הבית. אחד מהם, קברו של הנביא יחזקאל. מתחם בנוי בכפר צ'פ'ל, עיירה קטנה כ-100 ק"מ דרומית לבגדאד על גדות נהר הפרת. נוסף לקברו של הנביא יחזקאל, קבורים בעיראק גם הנביאים עזרא הסופר, נחמיה, נחום, דניאל ויונה- הנביא.

הנביא יחזקאל  בן בוזי הכהן הוגלה יחד עם כוהני ירושלים בגלות יהויכין ב-  586 לפני הספירה. נבואותיו נאמרו לפני חורבן הבית הראשון ולאחר חורבנו ב- 587/6  לפני הספירה. עד החורבן, מנה הנביא יחזקאל את חטאיהם של יהודי הגולה וטען שהם אשר יביאו לעצמם את הגלות והשיעבוד, והזהיר בפני חורבן אם לא יתקנו את דרכם. לאחר החורבן, ביושבו בגולה ליד נהר כבר בבבל, חדל הנביא מנבואות התוכחה והזעם, שהפכו לנבואות נחמה ועידוד:  הוא השווה את הגולים המיואשים ל'עצמות היבשות', אשר הרוח האלוהית עתידה להחיותם: "כה אמר ה' לעצמות (היבשות) האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם.....והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל, לז', יד').

כבר מתקופת הגאונים, ישנם תיאורים על עלייה לרגל של יהודי בבל אל הקבר בשני מועדים עיקריים: חג השבועות, שנקרא בפי יהודי בבל: עיד לזיארה – عيد  لزيا رة (חג העלייה לרגל) וחודש אלול. הביקור בחג השבועות קשור להפטרה מפרשת "יחזקאל" (יחזקאל א', א') הנקראת ביום הראשון של שבועות. בעלייה לרגל הגיעו יהודים לא רק מעיראק, אלא גם מהארצות השכנות ולעתים, גם מארצות רחוקות, לערוך הילולות, לבקש בקשות, לתת תרומות ולקיים חגיגות המלוות בתפילות, זמרה וסעודות. פיוטים רבים ושירי 'זיארה' עממיים שחוברו על-ידי המבקרים, הביעו בצורה קלילה ומשעשעת את דרכי המסע וחוויות הביקור במתחם הקבר. שירים אלה המוכרים בשם 'צורי גואלי-יה' שחוברו בערבית בבלית והביעו געגועים לירושלים ולבית המקדש, נתחבבו על יהודי בבל ובמשך הזמן, אף הוסיפו בתים נוספים והתאימו אותם גם לשמחות ולאירועים אחרים.

אהבתם של יהודי בבל לנביא יחזקאל לא ידעה גבול. רבים מילדי עיראק קרואים של-שמו (גם אחי) והיו נשבעים בו 'וולנאבי' (בשם הנביא). גם הערבים מכבדים  את זכרו ומכנים אותו ד'ו-אל-כפ'ל – ذو الكفل (בעל הערבות), כמוזכר פעמיים בקוראן (1). ישנם סיפורי עם רבים המחזקים את האמונה במעשי נסים ונפלאות שמחולל הנביא יחזקאל.

בתוך המתחם, עמד בעבר בית-כנסת גדול שאירח את המבקרים הפוקדים את הקבר. לאחר הגירת יהודי עיראק בשנות 1950-52, הייתה מזימה, מצד הממשל, להפוך את בית הכנסת למסגד, שנבלמה על-ידי כוחות יהודיים מחו"ל ואנשי דת מקומיים. כיום, לאחר שעיראק התרוקנה מיהודיה, ממשיכים לפקוד את הקבר, המהווה מקום משיכה ועלייה לרגל, גם למוסלמים וגם לנוצרים של המדינה.

                    

(1)  קוראן- סורה 21, פסוק 85.
       קוראן-סורה 38, פסוק 48.

Jewish Iraqi Proverbs - امثال يهود العراق

Proverbs (امثال) defined as a short expressions of popular wisdom, those who say great deal in very few words and reveal many aspects about the cultural traditions of the society. Thousands of common proverbs spoken by Babylonian Jews, during their exile, are the best indication of their popularity, especially when they quoted at the right time and gave support to the statements. The larger portions of proverbs contain manifestation of fact, which express philosophical truth and reality: المثل ما قال شين كذب "A proverb tells no lie".

Many proverbs seem to be common property of other nations: Jewish Arabic proverbs represent the upholstered of Aramaic, Islamic, Classical Arabic, Talmudic, Biblical, Turkish, Persian, English and French influence,

Proverbs of practical understanding and judgment are very numerous.They were used for moral teaching and instruction: اليتعب يلقي   "He who endeavours find" (He who  bears hardship will be rewarded).

Many proverbs are medical advise, prescription and health remedy:                               كل شين عل عيفي حلو  "With good health, everything tastes delicious".                  (سايل لمجغب ولآ تسايل طبيب (حكيم   "Ask the experience one, don't ask the doctor". 

Example of proverbs originated from the Bible: بيغ لشغبت منو ماي لآ تفر بينو حجاغة      "Do not drink from the well and then throw a stone into it"  בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.  Even William shakspeare (1564-1616), in the "Rape of  Lucrece (1594)", a narrative poem about the legendary Lucretia, wrote: "Mud not the fountain that gave drink to thee"

In grief and sadness, proverbs give support and relief:  كل ويحد وهمو على قدو  "Everybody's worries are in proportion to his endurance"                                   ما تضيق الآ تفرج ِ "After distress comes relieve"

The rapid disappearance of Jewish Bagdadi dialect after their emigration to Israel in the years 1950/1952, prompted me to collect thousands of their proverbs from the mouth of living men, before men and proverbs vanish.                                                                  

  

יהודים יוצאי עיראק בהודו

בראשית המאה ה-19, עם הגברת האפשרויות הכלכליות במזרח  התיכון, בייחוד בהשפעת הבריטים, גל של יהודים יוצאי עיראק היגרו להודו והשתקעו בערים בומבאי או כלכותה והביאו עמם את התרבות היהודית של ארצות המזרח התיכון. כמה משפחות יוצאות עיראק התעשרו ממסחר, בעידודם של הבריטים, חלקם פעלו כסוכנים של מפעלים גדולים לעיבוד כותנה, יוטה וטבק. כמה מיהודי בגדאד התערו בסחר האופיום, שהיה חוקי אז ועשו בו הון. הם השתלבו בנקל במקומם החדש, וחלקם עלה חיש בסולם החברתי והכלכלי. הם הקימו בתי דפוס עבריים, בתי-ספר ובתי כנסת, מוסדות חינוך, רפואה ורווחה רבים, שהיו פתוחים לכל. הם נשארו קשורים להלכות ולמסורת של בגדאד, דבר שהשתקף במרבית המנהגים, כמו טקסי מילה, אירוסין, חתונות וקבורה. הסגנון הערבי נשמר במוסיקה, בלבוש ובביגוד, במשך שנים רבות.                       

יהודי הודו נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות, הנבדלות זו מזו מבחינת המסורת ההיסטורית,המבנה החברתי והמנהגים: יהודי קוצ'ין (לבנים ושחורים), בני ישראל, והיהודים הבגדאדיים. יהודי בגדאד תרמו, במידה רבה, לטיפוחן האסתטי של בומבאי ושל כלכותה. הם היו פעילים בענייני ציבור והוענקו להם משרות מכובדות של שופטים ומושלים, ושירתו במועצות הערים בומבאי וכלכותה. במאה העשרים כיהנו סרג'  דוד ששון ומאיר נסים בתפקידי ראשי עיריית בומבאי. סר ויקטור ששון ייצג את בעלי בתי- החרושת של בומבאי בבית המחוקקים ההודי והגן על תעשיית הטקסטיל המקומית מפני התקנות המגבילות, שכפו עליה הבריטים. הבגדאדים שאפו להיטמע בחברה הבריטית ולהיחשב לאירופאים מבחינה תרבותית ופוליטית כאחד.

בשנת 1947, קבעה ממשלת הודו תקנות כלכליות חדשות, שהגבילו את הייבוא ופיקחו על מטבע החוץ, דבר שהכביד על עסקיהם של רבים מהבגדאדים. אט אט, איבדו רבים את מקום עבודתם ומרביתם הצליחו להגר לארצות אחרות, כגון: אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק מעט מהם עלה לארץ ישראל. היהודים הבגדאדים ההודים שעלו לישראל לא נטו לשמור על זהותם הקהילתית, אלא, התערו בקהילה היהודית הגדולה, שעלתה ישירות מעיראק.