ט"ו בשבט (חג
האילנות) בגלות בבל
ט"ו בשבט הוא תאריך בלוח השנה העברי המציין את "ראש
השנה לאילנות" (משנה מסכת ראש השנה, א',א') וקובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן. מועד הפיכתו של
ט"ו בשבט לחג היה בתקופת המשנה, ביום
זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילנות. זו הייתה תחילתה של השנה
החקלאית הטבעית של האילן, ומכאן, שכל הפירות שיבשילו אחרי תאריך ט"ו בשבט,
נחשבים כפרי של השנה החדשה. סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על-ידי חכמי צפת
במאה ה-17, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. בלילה הזה
היו מרבים באכילת פירות, ובפרט פירות יבשים. מקור
המסורת לאכילת פירות יבשים נעוץ בכך שבעבר , בטרם היות אמצעי קירור, הייתה
הדרך היחידה לשמרם.
המשפחות התאספו בבתיהם בלילה הזה סביב שלחנות,
עליהם צלחות מלאות בפירות, כגון: תאנים מיובשות (תין מכבס - تين مكبس), לדר (קמרלדין - قمر الدين), תמרים יבשים (ח'לאל - خلال), אגוזים (ג'וז - جوز), צמוקים (זביב - زبيب), שקדים (לוז - لوز), משמשים יבשים (טרשאנה - طرشانة), ערמונים ובלוטים (כסתאנה ובלוט - كستانة وبلوط), אגוזי קוקוס (ג'וז אלהנד - جوز الهند), ניקור הבולבולים (נגר אלבלבול - نقر البلبول: תאנים שנשארו על העץ עד שהתייבשו ונותרו עליהן
סימני ניקור הבולבולים). היו מוסיפים לשולחן לפת וסלק שלוקים (שלע'ם ושוונדר'- شلغم وشوندر), דברי מתיקה, ועוד.
לאחר הברכות על הפירות, האבות, יחד עם הילדים,
היו פותחים בפיוט המיוחד "אז ירנן עץ יערים" שכתב הבן איש-חי
(הרב יוסף חיים זצ"ל), ומסיימים את הטקס בברכה המסורתית: "יהי רצון מלפניך, שבכוח סגולות אכילת
הפירות, יתמלאו האילנות מעוז שפע הוד לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם, מראש השנה ועד
אחרית השנה, לטובה ולברכה ולחיים טובים ולשלום". התפיסה שבפסוק זה הייתה,
שהצמיחה תבשר את סופה של הגלות ואת ראשית הגאולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה