יום שני, 3 בספטמבר 2012

השדכנית (אלדלאלה)  


הנישואין אצל יהודי בבל התקיימו על-ידי שידוכין, בדיוק כפי שהיה נהוג בקרב יהודי מזרח אירופה. אולם, מוסד זה
שהיה שליט לגמרי עוד בשנות העשרים והשלושים למאה הקודמת, החל לאבד מכוחו בהדרגה. נוצרו תנאים
להיכרות יותר חופשית בין צעירים וצעירות, אך עדיין בחוגי המשפחה והידידים הזוג לא יכול היה להינשא, ללא
הסכמת המשפחה. מצב זה היה בו משום התקדמות לעומת המצב הקודם: בזמן הנישואין לא היו בני הזוג זרים זה לזו והיכרות כלשהי הייתה קיימת ביניהם, ולא תמיד נזקקו בני הזוג למוסד השידוכין המסורתי או המקצועי. אחד
הדברים שעיכבו היכרויות מחוץ לחוגי משפחה וידידים, הוא היעדר מוסדות לחינוך משותף ולפעילויות משותפות,
וכן, העדר מקומות עבודה משותפים לגברים ולנשים. בשנות הארבעים למאה הקודמת, כבר חלה התקדמות
בתחום זה, במיוחד, בערים בגדאד ובצרה. מספר בנות משכילות חדרו לעבודה בבנקים ובכמה חברות פרטיות
ובילויים מעורבים של צעירים וצעירות בחוגי ידידים מחוץ לבית, נעשו יותר מקובלים. כמה בנות למדו יחד עם
בנים בבית-הספר התיכון המהולל "שמאש" ומורות אחדות הועסקו בהוראה יחד עם מורים בבתי-ספר יסודיים.
אולם כל אלה לא היו תופעות המוניות. "תנועת החלוץ" שקמה בראשית שנות הארבעים למאה הקודמת, הנהיגה,
מראשית דרכה, את הפעילויות המעורבות והייתה גורם חשוב למפגש חופשי של מאות רבות של צעירים וצעירות.
כל ההתפתחות הזאת החלישה, במידה רבה, את מוסד השידוכין המסורתי, אם כי, לא ביטלה אותו כליל והביאה
לבחירה חופשית של בני הזוג מתוך היכרות ואהבה, שקדמו לנישואין.

מוסד השידוכין מילא תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הקהילה היהודית בעיראק משך מאות בשנים. השדכנים, בעיקר
השדכניות היו פונים להורי הכלה בדברי חלקלקות, לעיתים, מתובלים במיני שקרים וגוזמאות, על מצבו האיתן
של "התכשיט" המוצע לשידוכין, על נימוסיו היפים, אצילותו והעיקר, ייחוסו. אל הורי החתן, היו פונים ומפליגים
בשבחה של הבת הכשרה, האצילה, הנאמנה, המסורה והיפה (גם אם היא פוזלת), כאשר עיקר מאמצם להביא,
ומהר ככל האפשר, לידי חופה, על מנת לקבל, משני הצדדים, דמי השידוכין. 

השדכנית (אלדלאלה), לא חסכה כל מאמץ לשכנע את הורי החתן, וגייסה פניני לשון מוכרים ושחוקים , כגון:
"אשרי מי שישא אותה" (יא ניאלו אל-יאח'ד'ה), "פניה מאירות  כמו ירח במלוא זוהרו" (ענדא שר'קת וצ",
כני קמר' אבו לר'בטאעש), "תווי פניה עדינים" (שקאלה ניעמי), "אפה דמוי שקד" (אלאנף' לוזאיי),
"עיניה בצבע הטורקיז" (אלעין דה'שאיי), "פיה כצמח ההל" (ת'מא הילאיי) ו"אמהד'בה" (מחונכת) וכו'. 
אם המועמדת שחרחורת הייתה, השדכנית היתה דוהרת בהפלגותיה: "יפה ונלושה בדמה" (חלווה ומעג"ונה
אבדמה), "אי אפשר לגרוע עין ממנה" (מא תנשאל אלעין מינא), "עיניה בורקות" (עיונה תבר'ק), "שיניה
כפנינים" (סנאנה לולו), "כל שד בגודל רימון" (כל דיס  ר'מאנה), וכו'.
השדכנים היו מערימים על המחותנים משני הצדדים. אם למשל החתן המיועד היה תפרן ומכנסיו קרועים,
היה השדכן משאיל לו, באופן זמני, מכנסיים משלו לקראת טקס האירוסין. אם מובטל היה, היה מסדר לו
עבודה זמנית, למראית עין, אצל חנווני בשוק, כמובן ללא תמורה מצד החנווני, רק כדי שיראו אותו ויאמרו
עליו סוחר. במקרה והסתבר, בדיעבד, שהשידוך לא היה מוצלח וחיי הזוג נהפכו  לגיהנום, היו הבריות מצביעים
עליהם ואומרים: "אוי לחתן ואוי לכלה ואוי לזו שעשתה את השידוך" (אבל על חתן ועל כלה ועלא אלי סוות
לדלאלה).

מקורות: "על נהרות-בבל" מאת יהושע מאירי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה