יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

קליטתם של עולים יהודים מעיראק בישראל


בין שתי מלחמות העולם, הקימו יהודים אמידים בסביבתה של בירת הח'ליפים ועל גדות נהר החידקל,
רובעים שלמים של וילות ומעונות קיץ מוקפים בדקלים וגני-נוי בסגנון מודרני. השכנים הערבים קינאו
בפרברים מפוארים אלה ובדייריהם וקראו להם "תל-אביב החדשה". הם לטשו עין אל מעונות-הפאר
וחיכו ליום בו יחמסו אותם מבעליהם והיום המיוחל בא עם העלייה ההמונית. רכוש יהודי רב שהוקפא
והוחרם כנכסי נפקדים לאוצר המדינה והועבר לטיפולו של אפוטרופוס ערבי, שנתמנה על-ידי ממשלת
עיראק בשנות ה- 50, נאמד במיליארדי דולרים. חלק מהרכוש שהולאם, נמסר לפליטים פלשתינים 
שהגיעו לעיראק באותם ימים (1). ממשלות ישראל על ראשיהן ושריהן, במהלך השנים שעברו מאז, 
לא עשו  די בכדי לתבוע מארצות ערב, לרבות עיראק, פיצויים על הרכוש שהיהודים הותירו אחריהם, 
עקב נישולם ושילוחם כפליטים מחוסרי כל.
המציאות הקשה שקיבלה את פני העולים ברדתם מהמטוסים שהובילו אותם אל ארץ כיסופיהם,
גרמה להם זעזוע נפשי עמוק. רבבות בתי-אב ומפרנסים מהמעמד הבינוני שנתלשו מבתי מגורים
מסודרים ומקורות מחייה מבטיחים, הובלו במשאיות, מנמל התעופה לוד אל שער העלייה
(בפיהם: שער הדמעות) על נשיהם וטפם כפליטים ממש. לכולם כאב לעמוד בתור ארוך ליד
המטבח הציבורי להשיג מעט חלב או מרק ירקות בשביל האישה והפעוטות המחכים באוהלים
הצפופים. רק מעטים שהצליחו, איכשהו, להוציא חלק מכספם, או היה להם אשראי בנקאי בארצות
חוץ, יכלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הגדולות בארץ.

משער העלייה, הובלו העולים במשאיות אל המעברות הנטושות על-פני הארץ, שם גרו באוהלים, 
בבדונים ופחונים. הייתה זו תקופת-מעבר קשה מנשוא בשביל קהילה, שהייתה קפיטליסטית 
מייסודה ומחולקת למעמדות נפרדים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. במעברות שררה אוירה 
של דיכאון וייאוש. מפרנסים רבים שבעבר עסקו במסחר זעיר, מצאו עצמם מובטלים, ללא שמץ של
תקוה. מעמדו של הפועל בעיראק, היה בתחתית סולם החברה, ויהודים רבים סלדו מעבודת
כפיים. כעת, גילו לתדהמתם, כי אם ברצונם לחיות, יהיה עליהם להשתמש בזרועותיהם ולעבוד.
בתודעתם של העולים החדשים, חדרה ההרגשה כי הם בודדים במערכותיהם ונעזבים לנפשם.
כאן עמד לה לעלייה העיראקית, כשרונה הבלתי רגיל להסתגל לתנאי הארץ ולאורח החיים בה.
המצוקה הכלכלית גילתה בין המוני יהודים אלה כוחות נפשיים ופיזיים שאיש לא פילל להם. הם
קלטו את השפה העברית במהירות מפתיעה והחלו להשתמש בה. רופאים, רוקחים, מורים, עובדי-
תברואה, אחיות, רואיחשבון, עורכי-דין ופקידי בנקים למאותיהם, עברו קורסים מזורזים, התאימו
עצמם לתנאי הארץ ושובצו בעבודה במקצועותיהם. אלפים מבני המעמד הבינוני קיבלו הכשרה 
מקצועית ויצאו לעבוד בבניין, בשדה ובסדנא. רבים בגיל העמידה וקשישים חדלו להתבייש 
מעבודת כפיים והפכו לפועלים במלוא מובן המילה (2)

(1)  חדד, ע. אבני דרך, 1970.
(2)  פולק, א,נ. יהדות בבל, 1959. מאירי, י. על נהרות בבל, 2002.

תגובה 1: