יחסי אישות ושמרנות בקרב יהדות בבל בגולה

ההקפדה על בידודה של האישה הבבלית, מכל מגע עם זר, הייתה חמורה. ילדה לא יכלה לצאת מן הבית, אלא בלויית הוריה ולא יכלה לדבר או להיפגש עם גבר זר בחוץ. בחורה היוצאת מן הבית צריכים לדעת בדיוק לאן היא הולכת, באיזו דרך ולכמה זמן. בכל הקשור ליחסי אהבים בין שני המינים, אהבה חופשית, שלא לפי חוקי הדת והמדינה, בענייני אישות ונישואין, הייתה אסורה בתכלית האיסור. "האהבה הרומנטית" כתנאי קודם לנישואים מאושרים, עמדה בסתירה  מוחלטת לדפוסים האידיאליים של יהודי בבל. לא הורשו כל יחסי "פלירט" בין צעירים ואף לא אצל זוגות נשואים. אין להראות סימני חיבה לאישה, אפילו אם היא אשתך, בנוכחות אחרים או בנוכחות הבנים. הפרסטיז'ה של הגבר נפגעת, אם הוא מגלה את הקשר הרגשי שלו לאשתו (1).                               

יחסי מין בטרם נישואין היו אסורים בתכלית האיסור, ובחורה המאבדת בתוליה מאבדת את עולמה, ופוגעת קשות בכבוד המשפחה ובסיכוייה למצוא חתן שיסכים לשאת אותה. בטרם נישואין, לא התקיימו יחסי אהבה בין המינים. כיוון שלא היו פעילויות ומפגשים בין נשים וגברים והיה קושי רב להיכרות שלא בדרך השידוך. על-כן, משכב זכר (הומוסקסואליות) היה שכיח בעיראק, במיוחד בקרב הצעירים שלא יכלו, בגלל איסור מוחלט, לקשור יחסי אהבים בין שני המינים. המשכב נעשה בהסתר, רחוק מעיני ההורים ואחרים. לרוב, לא מתוך סטיות מיניות, אלא מתוך הדחף לתת פורקן לתשוקה, שבערה בקרב הצעירים, במיוחד, והעיקה עליהם (2).

האהבה לא שיחקה תפקיד חשוב גם בחיי הנישואין בקרב היהודים. רוב הנישואים נרקמו בתיווכן של שדכנים במתכונת עסקית לכל דבר, ורוב הנשים הנשואות לא האמינו באהבתם של בעליהן אליהן. לסביבה החברתית ומעמד האישה המוסלמית, כפי שנקבע בקוראן, הייתה השפעה חזקה על הנשים היהודיות, ויהודי בבל, כחברה, שחיו בקרב אוכלוסיה שרובה מוסלמית, קיבלו על עצמם להתנהג בהתאם:

הקוראן קבע, במידה רבה, את מעמדה של האישה המוסלמית ואת "עליונותו של הגבר על פני האישה" (3). הקוראן גם קבע כי יתרונם של הגברים על הנשים נובע מרצון האל, לפי הפסוק: "הגברים מופקדים על הנשים, בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה" (4).  ומידת ההיתר בחיי המין עם הנשים אצל המוסלמים, נקבעה בקוראן לפי הפסוק: "נשיכם הן שדה לכם, בואו אל שדכם בדרך שתרצו, והקדימו לעשות למען נפשותיכם" (5).  

 מנגד, מעמדה של האישה היהודייה היה שונה בתכלית השינוי ממעמד האישה המוסלמית, הן על-פי ההלכה, והן על-פי הנהוג בחברה היהודית בעיראק. התפיסה היהודית ראתה באישה עמוד התווך ומרכיב מרכזי חשוב בתא המשפחתי, שבנוסף לניהול משק הבית, היא הייתה הדמות הדומיננטית בחינוך הילדים. כמו כן, באיסלאם, הגבר הוא הנותן את ה"מוהר" להורי האישה, ועל-כן, מתייחס הוא אליה כאל קניינו האישי, בעוד שבקרב היהודים, הורי האישה הם אשר חייבים היו לתת "נדוניה" לחתן, דבר שהעלה את קרנה של האישה בחיי המשפחה היהודייה (6).                                      

"בשנות הארבעים למאה העשרים, חלה התקדמות במוסד הנישואין, במיוחד בערים בגדאד ובצרה: מספר בנות יהודיות משכילות חדרו לעבודה בבנקים ובכמה חברות פרטיות, ובילויים מעורבים של צעירים וצעירות בחוגי ידידים ובמועדונים מחוץ לבית, נעשו יותר מקובלים. בנות למדו שחייה (בעיר בגדאד) וריקוד סלוני. כמה בנות אף למדו יחד עם בנים בבית-הספר התיכון המהולל "שמאש", ומורות אחדות הועסקו בהוראה יחד עם מורים בבתי ספר יסודיים. תנועת החלוץ, במסגרת המחתרת הציונית בעיראק, בראשית שנות הארבעים למאה הקודמת, הנהיגה מראשית דרכה את הפעילויות המעורבות, והייתה גורם חשוב למפגש חופשי של מאות רבות של צעירים וצעירות. כל ההתפתחות הזאת החלישה, במידה רבה, את מוסד השידוכין המסורתי, אם כי לא ביטלה אותו כליל, והביאה לבחירה יותר חופשית של בני הזוג מתוך היכרות ואהבה, שקדמו לנישואין. כבר בעיראק, היו מקרי נישואין מתוך אהבה ובחירה חופשית, ללא התערבות מתווכים או הורים וזוגות רבים שנישאו זה לזו בישראל, אחרי העלייה ההמונית, מקורם היה בהיכרות חופשית במסגרת תנועת החלוץ בעיראק" (7).                                                          

(1)  י. מאירי "הדים מבבל"

(2)  י. מאירי "על נהרות בבל"

אורי רובין, "הקוראן" , אוניברסיטת תל-אביב:

(3) סורה 2 (הפרה), פסוק 228, עמ' 32

(4) סורה 4 (הנשים), פסוק 34, עמ' 71-72

(5) סורה 2 (הפרה), פסוק 223, עמ' 31-32

(6) שאול סחייק, תמורות במעמד היהודיות בבבל,"פעמים" מס' 36, עמ' 64-88

(7) י.מאיר, התפתחות חברתית - תרבותית של יהודי עיראק, עמ'335-336 

                                                                                                                                                                          

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                

                                                                                                                                                                                                                       

   

קברו של יהושע כהן גדול

קברו של יהושע כהן גדול שוכן בבגדאד בגדה המערבית של נהר החידקל (אלכרח'- الكرخ). הקבר נמצא בידי המוסלמים והוא נקרא "נבי יושע – نبي يوشع".                                       

הנוסע בנימין השני (רבי ישראל בן-יוסף בנימין) שביקר בבגדאד בשנת 1849, כתב בביקורו באתר הקבר: "במרחק שעה אחת מן העיר בגדאד, עומד בנין אחד קטן, מוקף בשמונה עצי שקדים, שם נמצא קבר יהושע הכהן גדול, מעוטר בכל מיני פאר לכבוד ולתפארת. תחת בימת הקבר מונחים כמה כתבי-יד עתיקים, אשר קראו מהם האנשים הבאים אל המקום ההוא. היהודים הולכים אל הקבר פעם אחת בחודש, לשמוע קריאת הדברים מתוך כתבי-היד הנזכרים, ואחרי כלות הקריאה, יזמרו שירים ותשבחות" (1).

(1)מסעי ישראל, עמ' 50.

Classification of the Baghdadi Jewish community

By the early 1900s, most prominent Baghdadi Jewish merchants owned satellite   commercial houses in India and Great Britain and had bank accounts in several
countries .On February 27, 1910, Haron Da’ud Shohet, an Iraqi Jew who worked as a dragoman at the British consulate-general in Baghdad wrote a report in which he noted that Jewish merchants, especially, those who resided in Baghdad, personally owned over twenty companies in London and Manchester, in Britain and a comparable number of companies in Kermanshah and Hamadan in Persia. These merchants were able to accumulate enormous wealth by importing  goods from Manchester and re-exporting them to Persia, trading mostly in iron, tin, copper, soft sugar, and coffee, as well as wool, and carpets

However, prosperous they may have been, these Jewish merchants were nevertheless a small minority of the Jewish population in Baghdad, which Shohet estimated the Jewish population to number between 35,000 and 50,000  individuals - by all accounts the largest Jewish community in the country

Shohet classified the Baghdadi Jewish community into four categories: (1) Very wealthy upper class, mostly of merchants and bankers, who represents 5% of the population. (2) Relatively large middle class of petty traders, retail dealers, and  employees (30%).  (3) A majority (60%) who made up a poor class, and (4) Beggars, who made up 5% of the total population

 Wealthy local Jewish resident and emigrant philanthropists purchased property and made financial contributions to establish and maintain communal institutions. According to Shohet, the most prominent Jews of this sort included Meir Elias, a stockholder, who established a school at the East Gate area of Baghdad for children of poor Jewish families. In addition, he financed  the establishment of a charitable hospital, the Meir Elias Hospital, which officially opened on August 27, 1910 at the North Gate area of Baghdad, which offered its  service, free of charge to all  Iraqis regardless of religious affiliation. Menahem Salih Danyel, from the largest landowning family, among the Iraqi Jews with holdings worth 400,000 Turkish Pounds, donated one of the buildings to the Alliance  Israelite Universelle for use as kindergarden  for Jewish infants

Shohet mentions Yusuf  Shemtov, a banker and landowner, and the merchants Sha’ul  Hakham  Ishaq and Hesqel  Yehuda, as other principal philanthropists in the community

Shohet also indentified the location of some of the estates of other prominent  Jewish landowners  to indicate the disproportionate wealth the members of the Jewish upper class possessed and the general tolerance prevalent within Iraqi society at the time that enabled their success

In his report, Shohet concluded that the upper class of Jewish Baghdadi society came to play an integral part in every Jewish communal endeavor.They supervised the work of all charitable institutions, which included the Society for the Consolation of the Blind, the Society for Teaching embroidery, as well as the Rima Kadurie Hospital for eyes, Meir Elias Hospital, and Dar al-Shifa’ Pharmacy. In additions, they helped to establish the clinics in the Jewish schools under the administration, like Midrash and Ta’woun (co-operation) schools 

(*) Chreih, Amerian University of Beirut 

                  

The Baghdadi Sassoon Family

The opening of the Suez Canal in 1869 was a major breakthrough for Iraqi Trade with Europe and contributed greatly to the emergence of the Jewish upper class in Iraq. The use of the canal reduced the time and costs of transporting Iraqi products which, during the 1870s consisted mostly of dates. Iraqi  trade increased substantially as a result, and by 1875s wool and cereals became the main items of export

The virtual economic autonomy enjoyed by Iraqi  Jewish merchants developed gradually, and was in many cases aided by the personal and financial contacts that  Iraqi Jewish merchants, maintained with family members and other rich Iraqi  Jews living in the diaspora. The most notable examples of this were the Sassoons (Sassons) in Bombay, known as the Rothschilds of the East, and Yehuda and Ezra families in Calcutta. Because of the wealth, Jewish merchants in Iraq had huge sources of capital at their disposal, which eventually enabled them to dominate the local money lending and 

banking economy

This type of international  collaboration was most successfully conducted by the Sassoon family, the wealthiest of Baghdadi  Jewish merchant families. In 1932,  Da’ud (David) Sassoon Salih (1792-1864) began exporting English textiles from Bombay to Iraq and Persia. As the family business grew, David Sassoon entrusted his eldest son, ‘Abdullah Sassoon (later Sir Albert Sassoon), with the family businesses in Baghdad. Through the arrangement, the family came to control much of the trade between Iraq and Britain

As  early as the 1850, Albert Sassoon (1818-1896) concluded trading deals in South East Asia through the family firm based in Bombay. Through these connections, he imported opium, fabric  and cotton yarn into China and developed the family’s  commercial interest in the Japanese cities of Yokohama and Nagasaki

After the death of his father, the Sassoon business empire grew to include the trading firm of David Sassoon & Co., the spinning and Weaving  Co., Alliance Silk Manufacturing Co., and the  Land  improvement  Co., which was large agricultural  enterprise employing 15,000 Indian tenant  farmers. In addition, the company owned shares in the Oriental Life Assurance Co., the Prince of Wales Fire Insurance  Co., the Imperial Bank of Persia, the Bank of China and Japan, the Loan Co. of China and Japan

In 1909, they founded the Eastern Bank in London with capital investment of two million pounds  opening Baghdad branch in 1912. In 1971, ‘Standard Chartered Bank’ absorbed ‘Eastern Bank’ operation and the name of the ‘Eastern Bank Ltd.’ Slowly disappeared

יהודי בבל בצבא העות'ומאני במלחמת העולם הראשונה (קיצור)

העות'ומאנים שלטו בארם נהריים משנת 1534 עד שנת 1623. בגדאד נשארה תחת השלטון העות'ומאני קרוב למאה שנה עד שנכבשה על-ידי הפרסים. בשנת 1638 בגדאד נכבשה שוב על-ידי העות'ומאנים , שנשארו שם עד 1917, כאשר הבריטים כבשוה מידם.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918), ממשלת תורכיה העמידה עצמה לצידה של גרמניה המיליטריסטית, בהשפעת אנוור פחה, שתפס את השלטון לאחר שהדיח את הסולטאן עבד- אלחמיד אלת'אני (השני), במהפכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908. ראשי המהפכה היו נלהבים להילחם נגד בריטניה והכריעו לטובת הצטרפות תורכיה למלחמה לצד גרמניה. האימפריה העותומאנית הצטרפה למעצמות המרכז נגד מדינות ההסכמה ואיימה על הקווקז הרוסי ועל הקשר הבריטי עם הודו והמזרח דרך תעלת-סואץ. היא חסמה את הים השחור לסחר הרוסי, בנוסף לחסימת הים הבלטי על-יד גרמניה, ובכך, הוטל מצור כלכלי כמעט מלא על סחר החוץ הרוסי.

בפרוץ המלחמה בשנת 1914, השלטון העותומאני הכריז על גיוס כללי לצבא. מיד הסתערו קלגסי הג'נדרמריה התורכיים (כוח השיטור בצבא התורכי) על כל בית בעיראק וגייסו כל בחור בגיל הצבא וכל גבר שנתקלו בו, כשיר או לא כשיר, יהודים, נוצרים ומוסלמים, רובם ללא כל הכשרה צבאית מוקדמת, ביניהם סבי, אבי- אמי, יחזקאל יוסף עזרא, וצירפו אותם למצעד האימים לשורות הארמיה השישית, שנשלחה כתגבורת להילחם בחזיתות ארמניה והקווקז ההררית והמושלגת. הם צעדו במשך חודשים, ימים ולילות, עד שהגיעו לשדה הקרב. שני שלישים מהארמיה השישית וביניהם יהודים רבים ניספו ממחלות שונות, מרעב ומצמא, מהעדר הכנה צבאית מוקדמת ובמיוחד, ממחלות שנגרמו על-ידי הצעדה בשלגים. רבים נלקחו בשבי על-ידי הצבא הרוסי ונשלחו  למחנות בסיביר. כמובן, לא הייתה כל תקשורת, או פיסת מידע, לקרובי המשפחה על גורל החיילים ועל אלה שהלכו לשדה הקרב ללא שוב, ביניהם סבי ז"ל.

במלחמה זו, חל שינוי לרעה ביחסם של השלטונות התורכיים אל היהודים. בעורף, החרימו התורכים את כל מלאי המזון שנאגר בבתי היהודים בזמן המלחמה, בזזו את כל חנויות המזון שלהם ונסחטו מהם כספים רבים למימון צורכי המלחמה, שעלתה  לממשלה התורכית, לפי אומדן, 1,430,000,000$ (מליארד וארבע מאות ושלושים מליון דולר) (*). מוסדות חינוך וסעד של הקהילה היהודית נסגרו והופקעו.

עריקים יהודים  (افرار – אפראר) התחבאו בבתים ובמקומות מסתור מעיני קלגסי הג'נדרמריה שהגיעו לשכונות בחיפושם אחריהם. היו שהסתתרו בארונות, או בתוך המרתפים החשוכים בבתים מתחת לערימות קוצים וזרדים ששימשו להסקה. אלה שנתפסו, עונו באכזריות ונשלחו לחזית.

סיכום מלחמת העולם הראשונה במספרים (*)

סך-הכל היקף הכוחות התורכיים המגוייסים למלחמה                            2,850,000                                                                                             

מספר ההרוגים והמתים מקרב החיילים התורכים במלחמה                  325,000           

מספר הפצועים במלחמה מקרב החיילים התורכים                              400,000                                

מספר הלשבויים והנעדרים במלחמה מקרב החיילים התורכים              250,000                                             

סך-הכל חיילים תורכים שנפגעו במלחמה (total casualties)           975,000            

אחוז הנפגעים מקרב התורכים מסך-כל המגוייסים                               34.2%

ב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירת מסופוטמיה בכיבושה המלא על-ידי הבריטים. נפילת התורכים במלחמה וכיבושה המלא של בגדאד על-ידי הבריטים, פתחה דף חדש בתלדות הקהילה היהודית בעיראק, שהחלה ללקק פצעיה מאובדן הנעדרים, מצד אחד, ומצד שני, החלה לשגשג ולתפוס עמדות חשובות בזכות השפות הזרות שהיו שגורות מפי בניה. 

(*) Spartacus Educational, Spartacus.shoolnet.co.uk 

חג השבועות בגלות בבל

חג השבועות נקרא על-שם שבעת השבועות שהם 49 ימי ספירת העומר, המפרידים בין חג- "המצות" לחג "השבועות" (דברים, פרק ט"ז, ט'-י'). ספירת העומר היומית מוטלת על כל אדם בישראל (להוציא נשים). מנהג בבל הוא לשלב את הספירה היומית בבתי הכנסת (גם בישראל), לפני תפילת 'ערבית'. תחילה החזן מברך והקהל משיב אחריו בברכה. בל"ג בעומר נערכו בבתי- הכנסת בעיראק הילולות לרבי שמעון בר-יוחאי, בהן שרו שירים והדליקו נרות רבים לכבוד הצדיקים. לא נהגו  להדליק מדורות בליל ל"ג בעומר, כפי שנהוג בארץ, ייתכן מתוך פחד מפני השלטונות.       

חג השבועות נמצא במסגרת "שלש רגלים", כינוי לשלשת חגים מקראיים שהם: חג המצות, חג הסוכות וחג השבועות, חגים בהם נצטווה עם ישראל לעלות לבית-המקדש בירושלים ולהביא מפירותיהם ומתבואותיהם.

החג נקרא גם 'חג הקציר', שבתקופתו מתבצע קציר החיטים (שמות, כ"ג, ט"ז), 'חג הביכורים', שהיו מביאים, בזמן שבית המקדש היה קיים, קורבן מנחת הביכורים (דברים, כ"ו, א'-ד') ו 'חג- מתן תורה', מתן עשרת הדברות שנחקקו על לוחות הברית.

בליל חג השבועות, בחזרה מבית הכנסת, לאחר תפילת 'ערבית' ולאחר קידוש ליל יום- טוב, נהגו להתכנס בבתים, לפחות מנין גברים, לשם קריאת 'קדיש' לעילוי נשמות הנפטרים. לכינוסים אלו קראו יהודי בבל "משמארה  مشمارة" (תיקון ליל השבועות), בהם קראו,  גם הילדים, לפי סדר הישיבה, קטעים מתוך ספר התנ"ך, המדרש ואדרא-רבא. בחלק מהכינוסים נמשכה הקריאה כל הלילה ועם עלות השחר, הלכו לבתי הכנסת לתפילת שחרית.

בשובם הביתה, חיכתה להם, לפי המנהג, לביבה טעימה, מעשה ידי הנשים, שנקראת בפי כל "כאהי – كاهي", זוהי מעין עוגה שטוחה מבצק דק, עשויה מכמה שכבות טבולות בחמאה ומטוגנות במחבת. על העוגה נהגו למרוח דבש תמרים (סילאן), ריבה, או לפזר עליה סוכר דק  ולאכול אותה. בחג נהגו לאכול דברי חלב, מכיון שהתורה נמשלה  ל 'חלב', לפי הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים, ד', י"א).                             

חג השבועות נקרא גם בפי יהודי בבל  "עיד לזיארה - عيد لزيارة - חג העלייה לרגל", בו נהגו  לפקוד את קברות הצדיקים, ולעשות הילולות ולשיר שירים ותשבחות, ובראשם קברו של הנביא יחזקאל בן-בוזי הכהן, הקבור בעיירה אל-כפ'ל, לחוף נהר הפרת. תקופת ה'זיארה' מתחילה באמצע חודש אייר ונמשכת עד ראשית חודש סיון. מעל לקבר ניצבת אבן, עליה חרותות באותיות בולטות המילים: "זאת המצבה, היא מצבת קבורת אדוננו יחזקאל בן-בוזי הכהן, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן".

קברו של יהושע כהן גדול שוכן בגדה המערבית של נהר החידקל בבגדאד באזור (אלכרח' – الكرخ). הקבר נמצא כיום בידי המוסלמים. הנוסע ישראל בן-יוסף, שביקר בבגדאד בשנת 1849, כתב בספרו "מסע ישראל": "במרחק שעה אחת מן העיר בגדאד, עומד בנין אחד קטן, מוקף בשמונה עצי שקדים, שם נמצא קבר יהושע הכהן גדול, מעוטר בכל מיני פאר לכבוד ולתפארת. תחת בימת הקבר מונחים כמה כתבי-יד עתיקים, אשר קראו בהם האנשים הבאים אל המקום ההוא, ואחרי כלות הקריאה, יזמרו שירים ושבחות."

לא נפקד גם קברו של הרב שיך יצחק גאון, הקבור בבית הכנסת הנושא את שמו ברובע היהודי, במרכז בגדאד העתיקה. עוד קברים שזכו לעלייה לרגל, במיוחד לקראת חג השבועות, הם קברותיהם של עזרא הסופר, הקבור ליד בצרה, קברותיהם של הנביאים דניאל, חנניה, מישל ועזריה ליד העיר כרכוך וקברו של יונה בן-אמיתי ליד העיר מוצל.                                      

אחד השירים שהיו היהודים שרים ב "זיארה" לכבוד עזרא הסופר, מתחיל במילים: "חילו חילו הסופר, טעיהם מראדם וחפץ' ולאדם, חילו חילו הסופר" (טוב הוא, טוב הוא ה 'סופר', מלא משאלות לב ישראל ושמור על צאצאיהם, טוב הוא, טוב הוא ה'סופר').  

הרב יוסף חיים זצ"ל - "קאנון אל-ניסא - قانون النسا" (חוק הנשים)

הרב יוסף חיים שנולד בבגדאד (1834-1909) ממשפחת רבנים, היה מגדולי הדור ומנהיגה הרוחני של יהדות בבל והתפוצות במשך חמישים שנה. הוא חיבר ספרים רבים בעברית, שעסקו במקצועות התורה, בהלכה ובמדעים אחרים. ספרו המפורסם ביותר הוא "בן איש חי" ולעתים מכונה על שמו "הבן איש חי". את הספר "חוק הנשים" (1906) חיבר בערבית יהודית בגדאדית, באותיות עבריות, ויועד לנשים חסרות השכלה תורנית בצד ההלכתי (1). הספר תורגם לעברית על-ידי הרב בן-ציון מוצפי בשנת תשל"ט (1978), בירושלים.

כדי לעמוד על התמורות מרחיקות הלכת שחלו בחיי היהודיה הבבלית, מן הראוי לדעת מה הייתה דמותה ומעמדה של האישה לקראת סוף המאה ה-19. הכללים שבספר שימשו מעין מורה-דרך לנשים היהודיות בבגדאד וסביבותיה, אשר למענן חובר הספר וכמובן, אין משתמע מכך שהן תמיד נהגו כך. בראות הרב שחלה סטייה מכללי המסורת והמנהגים בקרב היהודיות בבגדאד וסביבתה, סיכם בספרו זה את המסורת, המנהגים, כללי התנהגות והנימוסים הנדרשים מהנשים היהודיות, תוך נסיון לעצור את הכרסום בכללים החברתיים שהיו מקובלים אז. ספר זה הנחיל לקוראים תיאור מהימן מחיי היהודיות בבגדאד בתקופה שקדמה לחיבורו, כפי שנראה להלן, בסוגיות שונות שהתייחס אליהן המחבר (2).

תפקיד האם בחינוך ילדיה: "האישה נדרשת לעסוק בחינוך ילדיה, תלמדם דתם ובכל הזמן תוכיחם, ולא תשתוק להם. וצריכה התרבות, להיעשות בדרך התבונה, ואם הוצרכה להכות בניה, צריכה להתבונן היכן תוריד ידיה. כי חינוך בשגעון, מחוץ לכל תקנון, לא בצורה מיושבת, לא תהא ממנו תועלת, אלא יצא ממנו חטא, כי הריווח בהכאה במקל כהכאת האבן" (פרק ד', עמ' 25).  

כמו-כן, "הדאגה לחינוך הבת מוטלת על האם. האישה תחל בחינוך בנותיה מקטנותן ותתן דעתה על בתה בלימוד מלאכה, תפירה, סריגה, קליעה וכל הדברים אשר עושה אישה לבעלה, כדי שתשיאנה כשהיא מושלמת בכל מלאכותיה, ותעסיקה בעבודות הבית ובדברים הנחוצים, כדי שתהיה שלמה, וכשתלך אצל בן חמיה ימצאה בכל הדברים תמימה" ((פרק ד' עמ' 27).

בענין הנישואין: "מזמן שהבת מתחילה להגדיל קומתה, תתחיל איתה אמה ותטרידנה בענייני שידוכה, ואף אם היא קטנה, בשנותיה וחייה, ואינה ראויה להריון והולדה. אף אם אינה מושלמת ולא בעלת דעה ברורה, ולא תבין מצבה ועניינה, ואינה בוגרת, ואין לה יציבות ולא תדע בענייני נשים. ועם כל זאת, אימה תדבר עמה על נישואיה, כאילו היא גדולה בגילה. ובקיצור, מזה יוצא רק נזק ומכשולים וחטאים, גם מצד ההלכה, בדרכי הנשים ונתיבתם, וגם מצד בריאות גופה של הנערה, וישפיע על הריונה וצביון ילדיה" (פרק 5, עמ' 36).                                           

"אישה נשואה מחובתה לציית לחמותה, למען בעלה ולכבודה ותמיד תעשה רצון חמותה. ואם בחלק המקרים תרגיזה חמותה, צריכה להתנהג עמה בסלחנות, ותרכין ראשה בפניה,ותנמיך עצמה לה, ותלך עמה לפי רוחה וטבעיה ותמיד תחשוב לנצחון האהבה, ותסלק השנאה והחורבן, ובהכרח חמותה תנקה לבה, ותלטפה ותקרבה, ותימצא בינם האהבה, ויירגעו שניהם, וינוח ראשם" (פרק 24, עמ' 71).                                                                                                          

"הרב מזהיר בספרו את האישה "מלגלות סודות בעלה, לא אצל הוריה, לא לפני בניה ולא לחברותיה וקרובותיה. ומי שלא תשמור ענייני בעלה ותגלה הסודות, הבורא יקצר ימיה. ומי שתשמור סודות בעלה, ישמרנה הבורא, יאריך ימיה ויחזק כוחה" (פרק 11, עמ' 47).

בענייני גירושין: הרב מזהיר מנשים שמחרחרות ריב ומסוגלות להפריד אישה מבעלה, ועל כן, יש להתרחק מהן. "כשנשאת אישה לבעלה, נעשה בן זוגה, נודע כי הוא מזלה וצריך להיות בינם אהבה ואחווה. הבורא הוא ציווה על דביקות האישה עם בעלה (בראשית, ב', כ"ה) ואשר מי שיבקש לעשות בינם חורבן, זה נגד רצון ה' וחוקיו, ינקום ה' ממנו ותישבר מפרקתו" (פרק ב', עמ' 23).

התמונה המצטיירת לעיל מעידה על מגמה להטיל אחריות כבדה על האישה בשמירה על שלמות המשפחה ושלוותה, תוך כניעות והנמכת קומתה. בתמורה לכך, היא הייתה זכאית לכך שכבודה האישי יישמר וכי יינתן לה ביטוי עצמי בתוך ביתה ממלכתה. לא היה קל ליהודייה בבבל לפרוץ את חומת הבידוד החיצונית ומערכת ההגבלות שהוטלו עליה ולהגיע למידה מסויימת של שויויון במעמדה עם הגבר. תהליך זה התחיל להתפתח למעשה בהדרגה, עם תחילת החינוך המודרני בעיראק, במפגשים עם יוצאי אירופה ובלבוש אופנתי, החל מסוף המאה ה-19 וברישית המאה העשרים (3).

(1)הספר הודפס ב- "ליוורנו", עיר נמל לחוף הים הליגורי, בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה. היהודים עסקו במסחר בעיר, ובין היתר, פיתחו את ענף הדפוס, והמקום הפך לאחד ממרכזי הספר העברי. גדולי הרבנים מירושלים, מארם-צובא ומבבל נהגו לפקוד את העיר ולהדפיס את חיבוריהם בדפוס המקום.

 (2) (3) שאול סחייק,"תמורות במעמד היהודיות העירוניות בבבל, מסוף המאה הי'ט", 'פעמים' גליון 36, מכון יד בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 52-63.                       

נ.ב. דיוקנו של הרב הגאון יוסף חיים מבגדאד היה צריך להיות מזמן מוטבע על אחד משטרות הכסף של ישראל, כי הוא ראוי לזה לא פחות מאחרים, וחבל.