יום שישי, 3 במאי 2013




הרב יוסף חיים זצ"ל - "קאנון אל-ניסא - قانون النسا" (חוק הנשים)

הרב יוסף חיים שנולד בבגדאד (1834-1909) ממשפחת רבנים, היה מגדולי הדור ומנהיגה הרוחני של יהדות בבל והתפוצות במשך חמישים שנה. הוא חיבר ספרים רבים בעברית, שעסקו במקצועות התורה, בהלכה ובמדעים אחרים. ספרו המפורסם ביותר הוא "בן איש חי" ולעתים מכונה על שמו "הבן איש חי". את הספר "חוק הנשים" (1906) חיבר בערבית יהודית בגדאדית, באותיות עבריות, ויועד לנשים חסרות השכלה תורנית בצד ההלכתי (1). הספר תורגם לעברית על-ידי הרב בן-ציון מוצפי בשנת תשל"ט (1978), בירושלים.

כדי לעמוד על התמורות מרחיקות הלכת שחלו בחיי היהודיה הבבלית, מן הראוי לדעת מה הייתה דמותה ומעמדה של האישה לקראת סוף המאה ה-19. הכללים שבספר שימשו מעין מורה-דרך לנשים היהודיות בבגדאד וסביבותיה, אשר למענן חובר הספר וכמובן, אין משתמע מכך שהן תמיד נהגו כך. בראות הרב שחלה סטייה מכללי המסורת והמנהגים בקרב היהודיות בבגדאד וסביבתה, סיכם בספרו זה את המסורת, המנהגים, כללי התנהגות והנימוסים הנדרשים מהנשים היהודיות, תוך נסיון לעצור את הכרסום בכללים החברתיים שהיו מקובלים אז. ספר זה הנחיל לקוראים תיאור מהימן מחיי היהודיות בבגדאד בתקופה שקדמה לחיבורו, כפי שנראה להלן, בסוגיות שונות שהתייחס אליהן המחבר (2).

תפקיד האם בחינוך ילדיה: "האישה נדרשת לעסוק בחינוך ילדיה, תלמדם דתם ובכל הזמן תוכיחם, ולא תשתוק להם. וצריכה התרבות, להיעשות בדרך התבונה, ואם הוצרכה להכות בניה, צריכה להתבונן היכן תוריד ידיה. כי חינוך בשגעון, מחוץ לכל תקנון, לא בצורה מיושבת, לא תהא ממנו תועלת, אלא יצא ממנו חטא, כי הריווח בהכאה במקל כהכאת האבן" (פרק ד', עמ' 25).  

כמו-כן, "הדאגה לחינוך הבת מוטלת על האם. האישה תחל בחינוך בנותיה מקטנותן ותתן דעתה על בתה בלימוד מלאכה, תפירה, סריגה, קליעה וכל הדברים אשר עושה אישה לבעלה, כדי שתשיאנה כשהיא מושלמת בכל מלאכותיה, ותעסיקה בעבודות הבית ובדברים הנחוצים, כדי שתהיה שלמה, וכשתלך אצל בן חמיה ימצאה בכל הדברים תמימה" ((פרק ד' עמ' 27).

בענין הנישואין: "מזמן שהבת מתחילה להגדיל קומתה, תתחיל איתה אמה ותטרידנה בענייני שידוכה, ואף אם היא קטנה, בשנותיה וחייה, ואינה ראויה להריון והולדה. אף אם אינה מושלמת ולא בעלת דעה ברורה, ולא תבין מצבה ועניינה, ואינה בוגרת, ואין לה יציבות ולא תדע בענייני נשים. ועם כל זאת, אימה תדבר עמה על נישואיה, כאילו היא גדולה בגילה. ובקיצור, מזה יוצא רק נזק ומכשולים וחטאים, גם מצד ההלכה, בדרכי הנשים ונתיבתם, וגם מצד בריאות גופה של הנערה, וישפיע על הריונה וצביון ילדיה" (פרק 5, עמ' 36).                                           

"אישה נשואה מחובתה לציית לחמותה, למען בעלה ולכבודה ותמיד תעשה רצון חמותה. ואם בחלק המקרים תרגיזה חמותה, צריכה להתנהג עמה בסלחנות, ותרכין ראשה בפניה,ותנמיך עצמה לה, ותלך עמה לפי רוחה וטבעיה ותמיד תחשוב לנצחון האהבה, ותסלק השנאה והחורבן, ובהכרח חמותה תנקה לבה, ותלטפה ותקרבה, ותימצא בינם האהבה, ויירגעו שניהם, וינוח ראשם" (פרק 24, עמ' 71).                                                                                                          

"הרב מזהיר בספרו את האישה "מלגלות סודות בעלה, לא אצל הוריה, לא לפני בניה ולא לחברותיה וקרובותיה. ומי שלא תשמור ענייני בעלה ותגלה הסודות, הבורא יקצר ימיה. ומי שתשמור סודות בעלה, ישמרנה הבורא, יאריך ימיה ויחזק כוחה" (פרק 11, עמ' 47).

בענייני גירושין: הרב מזהיר מנשים שמחרחרות ריב ומסוגלות להפריד אישה מבעלה, ועל כן, יש להתרחק מהן. "כשנשאת אישה לבעלה, נעשה בן זוגה, נודע כי הוא מזלה וצריך להיות בינם אהבה ואחווה. הבורא הוא ציווה על דביקות האישה עם בעלה (בראשית, ב', כ"ה) ואשר מי שיבקש לעשות בינם חורבן, זה נגד רצון ה' וחוקיו, ינקום ה' ממנו ותישבר מפרקתו" (פרק ב', עמ' 23).

התמונה המצטיירת לעיל מעידה על מגמה להטיל אחריות כבדה על האישה בשמירה על שלמות המשפחה ושלוותה, תוך כניעות והנמכת קומתה. בתמורה לכך, היא הייתה זכאית לכך שכבודה האישי יישמר וכי יינתן לה ביטוי עצמי בתוך ביתה ממלכתה. לא היה קל ליהודייה בבבל לפרוץ את חומת הבידוד החיצונית ומערכת ההגבלות שהוטלו עליה ולהגיע למידה מסויימת של שויויון במעמדה עם הגבר. תהליך זה התחיל להתפתח למעשה בהדרגה, עם תחילת החינוך המודרני בעיראק, במפגשים עם יוצאי אירופה ובלבוש אופנתי, החל מסוף המאה ה-19 וברישית המאה העשרים (3).

(1)הספר הודפס ב- "ליוורנו", עיר נמל לחוף הים הליגורי, בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה. היהודים עסקו במסחר בעיר, ובין היתר, פיתחו את ענף הדפוס, והמקום הפך לאחד ממרכזי הספר העברי. גדולי הרבנים מירושלים, מארם-צובא ומבבל נהגו לפקוד את העיר ולהדפיס את חיבוריהם בדפוס המקום.

 (2) (3) שאול סחייק,"תמורות במעמד היהודיות העירוניות בבבל, מסוף המאה הי'ט", 'פעמים' גליון 36, מכון יד בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 52-63.                       

נ.ב. דיוקנו של הרב הגאון יוסף חיים מבגדאד היה צריך להיות מזמן מוטבע על אחד משטרות הכסף של ישראל, כי הוא ראוי לזה לא פחות מאחרים, וחבל.              

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה