יום רביעי, 3 באפריל 2013


אמונות, סגולות, לחשים ומעשי כשפים בקרב יהדות בבל


אמונות טפלות הן אמונות עממיות של מאמינים בכוחות מאגיים השולטים בעולם, ושאפשר להישמר מפגיעתם הרעה ואף להוציא מהם תועלת בביצוע מעשי פיוס מסויימים, או במניעת פגעים מזיקים. האמונות הטפלות שונות מן האמונה בדת, הדוגלת למצוות, במוסר ובאמונה באל, הכל יכול, שיראתו ואהבתו הן המגן והמחסה מפני מזיקים.                                          

התורה אסרה מעשי כשפים בכל צורותיהם והבדילה, באופן מוחלט, בין עם-ישראל המאמין בנביאים, שליחי האל, לבין עמים אחרים שהאמינו בבעלי אוב ובקוסמים, שיש להם השפעה על כוחות מאגיים: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל-המתים, כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים, י"ח, י'-י"ב). אך, למרות זאת, מנהגים ואמונות וכן מעשים ותפיסות דבקו באדמת בבל משך מאות בשנים, ואף על-פי שהרבנים עשו מאמצים לשרשם, לא צלח הדבר בידם.

איש ואישה, בהתעורר אצלם החשש, כי משהו אינו מתנהל כשורה, הן במקרה מחלה, או בענייני משפחה שכיחים, פנו מיד אל אלה שנחשבו ל"מומחים" ושאלו עצה ותושיה איך להינצל מצרה זו או אחרת. גברים ונשים עסקו במקצוע, לחשו לחשים בבקיאות וחיפשו מזור, השיאו עצות וניסו להשפיע, להרגיע ולהורות לנבוכים בינה. נשים עקרות ואומללות שתו, באין אומר ודברים, תמיסות מבחילות של מיני עשבים, או ניירות שנכתבו עליהם לחשים שונים, שהוגשו להן בהיחבא, כסגולה להריון. גברים תועי לבב ואחוזי בהלה הריחו קטורת של קני מור שרופים וכו'. אפשר לשער, שרוב התרופות והכישופים הורתם ולידתם עוד מימי קדם וסמוך לזמן חתימת כתבי הקודש, רווחו כמה מהם. לפיכך, נצטווינו להתייחס אליהם בחשד מה, כאל עבודת אלילים. הרמב"ם ראה לנכון למנות בין מצוות "לא תעשה" הראשונות את המשפט: "שלא לעשות אוב" (ספר הלכות גדולות).

גם באיסלאם תופסים מעשי כשפים למיניהם, מקום חשוב מאוד ורחבה יריעת הספרות הדנה בהם: קמיעות, פתרון חלומות, צורות שונות של השבעת צבא השמיים ומעמקי האדמה (ג'נים- شياطين) וצורות שונות של מאגיה, הגיעו לכלל התפתחות יתרה באיסלאם. אף-כל-פי שמנקודת מבט רשמית, צריכות היו להיחשב לאמונות טפלות, כלומר לאמונות שלא אושרו על-ידי סמכות דתית ורוחנית, ולכן, הם נקראים בפי חכמי הדת בשם "بدعة - בדעה" (חידוש וסטייה מהלכות הדת ומנהגיה, או כפירה). בחלק מהלחשים הללו, משתמשים באיסלאם בפסוקים בשפה העברית, מהקבלה ובסמל של מגן דוד "خاتم سليمان- ח'אתם סולימאן" (חותם שלמה), המייצג את מלכות השמיים ומלכות הארץ וגם מאגיה ומדעים, דבר המראה על השפעה הדדית בין היהדות, האיסלאם והנצרות בנושא זה.

כשאר עמי המזרח התיכון האמינו יהודי בבל גם בשדים ורוחות . במקרא, בתלמוד, בזוהר ובספר הקבלה מוזכרים שדים שונים והדבר חיזק את האמונה בהם. גם בברית החדשה ובקוראן מוזכרים מזיקים אלו כיצורים נחותים, שאפשר לרסן את פגעיהם והשפעתם המזיקה על בני אדם, בהזכרת השם המפורש ובקריאת פסוקים מסויימים, שביכולתם לשלול מייצורים אלו את כוחם הסגולי. הקוראן מזכיר את השם جن – ג'ן כיצור מזיק ומזהיר מפגיעת המסיתים מבין השדים ומבני האדם, המלחשים ובאים בפיתויים אל הלבבות, מהסכנה שבחושך ואפילה, מלחישות המכשפות וקשריהן, ומעין הרע של המקנא בעת יקנא (*).

האמונות בשדים ובמעשי האוב בקרב יהודי בבל הלכו ונחלשו במאה העשרים, כתוצאה מהחינוך החילוני המודרני, שהפך נחלתם של רבים מבני קהילה זו.

י.מאירי, הדים מבבל, עמ' 19-20.                                                                                                                             
(*)  א. בן-שמש, הקוראן, מהדורה שנייה מתוקנת (1978): "סורת בשורת האותות המפורשים", פרק 41, פסוק 25. "סורת בשורת השדים",     פרק 72, פסוק 1.  "סורת בשורת בני אדם", פרק 114, פסוק 4. "סורת בשורת בוקע השחר", פרק 113, פסוק 1.
 v

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה