דרכי התגוננות מצד המאמינים באמונות טפלות (דוגמאות)

תודעת הבריאות עד ראשית המאה הקודמת הייתה לקוייה ביותר. מחלות ומצוקות הביאו למותם של תינוקות רבים. שיעור התמותה גם בקרב המבוגרים היה גבוה ומחלות מדבקות הפילו חללים רבים. רופאי אליל השתלטו על הציבור בטיפול פרימיטיבי והיו מתייעצים עם רבנים ונשים זקנות, שהשתמשו בתרופות אליל ולחשו לחולים.

גורם עיקרי ורב משקל, אשר היווה מניע המחייב חיפוש אחר אמצעי ריפוי, הוא הטראומה של הבהלה (טר'קה - طرقة). כאשר ילד, אישה או איש חלו והתרופות החדשות המסורתיות לא הועילו, האמינו שהשדים כועסים על החולה, שמא דרך במקרה על שד, או על בנו של שד ושדים הזיקוהו ! היו מזמינים אישה מיוחדת שנקראת 'השפכנית' (דלאקה - دلاقة). האישה הציעה את מיטתו של החולה והלבישה אותו בבגדים לבנים ומגוהצים. היא מילאה כד מים, המתיקה אותם בסוכר ושפכה את הנוזל בארבע פינות הבית, טבלה ידה בנוזל שנשפך ומרחה אותה על מצחו ורגלו של החולה. היא שאלה מחילה מהשדים והתחננה לחולה בהכנעה, בקול חלוש וביראה, שישחררו אותו ממחלתו ובתמורה, ימתיקו פיהם בסוכר לדורון ולתקרובת לכבודם. היא חזרה על טקס זה בלילות ימי ראשון, רביעי וששי, רבע שעה לאחר שקיעת החמה, כי האמינו שהשדים יוצאים ממחבואם בלילה, וביום הם מסתתרים.                                 

במסורת היהודית, היו דעות שהשדים שוכנים במעבי האדמה ונמצאים סביב בני האדם, אך היו גם כאלה ששללו בכלל את קיומם. יהודי בבל נהגו שלא לבטא בשפתיים את השם "ג'נים - جني" אלא נקראו בפי כל: 'היצורים ההם' (הד'וכי אלניס - هذوكي النيس), כדי לא לפגוע בכבודם ולהימנע מפגיעתם. נשים מוסלמיות חששו לשפוך מים רותחים על הרצפה, שמא יישפכו המים על השדים ויזיקו להן.   

כשלמישהו צמחה 'שעורה' בעפעף (דיג-דיג בערבית בגדאדית), היו מייעצים לו לדפוק, באקראי, על דלתותיהם של שלשה בתים. מי שפותח לו את הדלת, שיסתכל לו בעיניים ויאמר לו במהירות הבזק, את המשפט הבא: "דיג דיג, דיג דיג, מן עיני לעינכ תזביק- שעורה, שעורה, מהעין שלי אל עיניך תקפוץ !" ומיד, בסיום המשפט, לברוח ולעבור לדלת השנייה, וכך הלאה, בטרם ידלקו בעלי הבתים אחריו ויכו אותו, כי כולם ידעו את משמעות המילים. היהודים האמינו שאחרי טקס זה, השעורה נעלמת ועוברת לעיניהם של אחרים.

אם מישהו הצטנן, היה מכניס חתיכת בצל עם מטבע של פילס (אגורה) אל תוך מטפחת קטנה, קושר את כל החבילה ומשליך אותה לרחוב. היהודים האמינו, שהמוצא הראשון שיתפתה להרים את החבילה ויפתח אותה כדי לבדוק את תוכנה, יחטוף את המחלה במקומו של החולה.

ילד, או ילדה, שחלו ב'אדמת', היו עוטפים אותם במגבת אדומה ומסובבים אותם סביב התיבה בבית-הכנסת, פעמיים ביום, כי האמינו שמזה תבוא היישועה והילד יבריא. 

מעניינת האמונה הנקראת "דוסאן אל-עתבה" (מדרך המפתן). יהודי בבל האמינו שמשך ארבעים יום לאחר הלידה, שדים ורוחות נעשים מסוכנים במיוחד. על-כן, אין לבקר ברציפות בשני בתים שנולדו בהם ילדים, מבלי להפסיק את ההליכה לאחד מהם. דהיינו, שעל האדם לדרוך באמצע הדרך על מפתנו של בית אחר, לפני שידרוך על מפתן ביתו של היילוד השני, אחרת, היולדת תיפגע "תנכבס - تنكبس" ולא תוכל ללדת עוד. כמו-כן, במשך ארבעים יום לאחר הלידה, נזהרו מלהפגיש שתי נשים שילדו באותה תקופה, כדי שלא תינזקנה.

עוד אמונה נפוצה בקרב יהדות בבל והיא, שאם מתחשק לאישה בהריון (شهوة - שהווא) לאכול דבר מה, יש לספק לה את מבוקשה ומהר. אחרת, היא תגרד בחלק מסויים בגופה, וצורתו של המאכל המבוקש תופיע  כ"כתם לידה" בגופו של התינוק. כאשר לא ניתן היה לספק את מבוקשה ולהשיג לה את המאכל המבוקש באותו הרגע, מתבקשת האישה ההריונית לגרד בישבנה, כדי שלפחות הכתם לא יהיה גלוי לעין כל.

מנהג היה בקרב יהודי בבל, כשהיו עוברים דירה, היו שולחים בלילה האחרון לפני שנכנסו  לדירה החדשה, סל ובו מראה וממתקים וכן, כד חדש מלא מים, ומניחים את החבילה על השולחן בבית החדש, כי האמין האמינו, שעל-ידי כך, יתיידדו עם השדים השוכנים בביתם  החדש.

במהלך השנים,עם התקדמות הרפואה החלופית, גברה ההתנגדות למנהגים האלה מצד הממסד הרבני בבבל. יסודות רבים בתרבות זו היו למורת רוחם של בעלי ההלכה והמוסר ואף חצו את גבולות המותר והאסור מבחינה הלכתית.

י. מאירי "הדים מבבל".