יום ראשון, 17 במרץ 2013

vמוסדות הקהילה היהודית בעיראק

ראשיתה של הקהילה היהודית בעיראק במאה ה-6 לפנה"ס לאחר חורבן הבית הראשון. במשך דורות רבים הנהיגה יהדות בבל את תפוצות ישראל באמצעות "ראשות הגולה", שסימלה את האוטונומיה היהודית על-ידי הישיבות הגדולות נהרדעא, סורה ופומפודיתא, ששמרו על הגחלת הרוחנית של עם ישראל. הקהילה היהודית בבגדאד בפרט, ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר ביהדות המזרח והספרדים, והוציאה מתוכה גדולי תורה רבים, ומהם מגדולי הדור והפוסקים. בבבל חוברו יצירות הפאר של היהדות: התלמוד הבבלי, שהפך לספר החיים של כל תפוצות ישראל וספרות הגאונים שהדריכה את יהדות העולם בענייני דת- ודין.

מצבם של היהודים במהלך הדורות היה תלוי ביחס השלטון והעומד בראשו. לפעמים, היו להם תקופות של בטחון והערכה והוענקו להם שוויון זכויות, ולפעמים תקופות של שפל ורדיפות. במאה ה-19 זכו יהודי עיראק מהשלטון העותומני, לחופש דת ולשוויון זכויות, וכמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק בשלטון הטורקי. גם בימי המלך פייצל הראשון, תחת השלטון הבריטי, הובטחו זכויותיהם של היהודים ו- 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט העיראקי והיהודים שותפו במוסדות השלטון, במינהל ובמסחר.

עד 1849, עמד בראש קהילת בבל, נשיא שירש סמכויות "ראש הגולה" ונתמנה על-ידי מושל העיר. משנת 1849, עמדו בראש הקהילה בעלי תואר חכם באשי (حخام باشي) ומשנת 1932, עמד בראשה ראיס אל-טאיפה (رئيس الطائفة - ראש העדה) שבהנהגתו פעלו שתי מועצות, דתית: מג'לס אל-רוחאני (مجلس الروحاني) וגשמית: מג'לס אל-ג'סמאני (مجلس الجسماني).  הזרוע הראשונה, 'המועצה הדתית', שהורכבה משבעה דיינים, טיפלה בענייני דת ואישות, הכשרת רבנים, הקמת בתי-כנסת, פסקי הלכות וארגון מערכת משפטית אוטונומית. הזרוע השנייה, 'המועצה הגשמית', שהורכבה מ- 60 חברים, שמעמדם חזק בתוך הקהילה ומחוצה  לה, טיפלה בענייני הקהילה, הכנסת כלה, חינוך, כספים, הקדשים והטלת מסים, והייתה זרוע סוציאלית, שהקימה אגודות רבות למען נזקקים, הפעלת רשת בתי-ספר ופטור משכר לימוד לתלמידים מעוטי יכולת. המערכת שהועד הג'סמאני הפעילה, הייתה ברוח וולונטרית והתחשבה בהחלטות העצמאיות של ההורים, באיזה שלב ובאיזו גיל ישלחו את ילדיהם לתחילת הלימודים בבתי הספר. דבר זה, ניכר היה ברוב הכיתות והביא לידי כך, שילדים בגילים שונים, ואפילו אחים, למדו בכיתה אחת.                                                                     

יהודי בבל שהקפידו על שמירת הכשרות נזקקו ,בין היתר, לשחיטה כשרה וראשי הקהילה הטילו מס על כל שחיטה כשרה. למוסדות הקהילה היו עוד הכנסות כגון: מעזבונות, מתרומות, מאגרות נישואין, משכר לימוד בבתי-הספר ועוד. הכנסות אלו זרמו לקופת המועצה והיוו, בין היתר, מקור עיקרי להוצאותיה. חברי המועצה החזיקו במשרותיהם ולא איפשרו לדור הצעיר, מרחב כלשהו, להשתלב בהנהגה המקומית, להיבחר באורח דמוקרטי ולתרום את תרומתו, להתפתח ולדאוג לקהילה.  

ב- 21 בנובמבר 1949, התפטר ראש הקהילה היהודית בבגדאד, ראיס אלטאיפה, הרב ששון כדורי, לאחר ששלט בקהילה משנת 1932. הוא נשאר בעיראק ולא הצטרף לאנשי קהילתו שעלו ארצה בין השנים 1950--1952 במבצע 'עזרא ונחמיה'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה