יום חמישי, 30 באוגוסט 2012


בית הכנסת הראשון לאחר חורבן בית המקדש הראשון



בתי הכנסת החלו להיבנות בעקבות גלות בבל, לאחר חורבן בית-המקדש הראשון, מחשש בקרב ההנהגה, שבהיעדר בית-המקדש, העם ישכח את יהדותו. כל-כן, היה צורך במרכז ציבורי, כדי להתכנס בו לתפילה, לקריאה בתורה ולשמיעת דרשות, שינחמו את העם בגלותו המרה. מאז, בית-הכנסת, משמש, בקרב הקהילה היהודית, כתחליף לבית המקדש שחרב, ונקרא "מקדש מעט" לפי הפסוק:"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל, י'א, ט'ז).

לפי המסורת, אנשי גלות יהויכין הקימו בית-כנסת בנהרדעא מאבנים ועפר שהביאו עמם מבית המקדש החרב, לפי הפסוק: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים,  ק'ב, ט'ו). הם קראו למקום "שף ויתיב", שפירושו: "נעקר מבית-המקדש וישב כאן בנהרדעא" (אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 72-73). 

המקור הראשון למעמדו של בית-הכנסת "שף ויתיב" נמצא בתלמוד הבבלי "מסכת מגילה" (דף כ'ט, עמ' א'), בו מסופר על האמוראים שישבו בבית כנסת זה, בשעות בהן שרתה השכינה במקום. ביניהם ישב האמוראי אבא-בר-אבא, שזכה לגילוי שכינה בעת שהתפלל במקום. בתלמוד מוזכר, שהשכינה נגלתה גם בבית-הכנסת שהוקם בעיר "הוצל", הסמוכה לנהרדעא, אף הוא מן העתיקים בבבל. 

מסורת שעברה במהלך הדורות בקרב יהדות עיראק, קשרה את בית-הכנסת "שף ויתיב" לבית "הכנסת הגדול" והעתיק בבגדאד "צלאת לכביר'י" שנבנה מעפר, אשר הובא מירושלים החרבה, עם גלות יהויכין. מקור המסורת הוא מפי אחד מתלמידיו של הרב הגאון עבדללה סומך זצ"ל (1813-1889), שנמסרה בשמו של הרב וקשרה את בית-הכנסת "שף ויתיב" ל"בית-הכנסת הגדול" בבגדאד (צלאת לכביר'י). בשלט שהיה תלוי בבית הכנסת, עד עליית יהודי עיראק ארצה בשנות 1950/1952, כתוב היה : זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי מפי ממו"ר, ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא 'דשף ויתיב' בנהרדעא ועפרה מארץ-ישראל, וה' היודע" . יש החולקים על דעה זו, בנימוק, שמסורת זו אין לה על מה להסתמך, מאחר ובית הכנסת הראשון "שף ויתיב" הוקם בנהרדעא, המרוחקת  עשרות קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדאד. 

קרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת הגדול "צלאת לכביר'י", נקבעה גם אבן קטנה בקיר ועליה חרוטות המילים: "אבן מארץ ישראל". כל מתפלל שעבר ליד המקום, בהיכנסו לבית הכנסת, היה נוגע באבן ומנשק את אצבעותיו.  האבן הובאה מארץ ישראל על-ידי הרב הגאון יוסף חיים זצ"ל בשנת (1869). הוא הביא עמו גם שקים אחדים של   עפר מארץ הקודש וזרה אותו על קרקע בית-הכנסת, שלא הייתה מרוצפת.

במשך חמישים שנות פועלו, דרש הרב יוסף חיים בבית הכנסת הגדול ארבע פעמים בשנה: בשבת שובה, בשבת זכור,  בשבת הגדול ובשבת שלפני חג השבועות. רוב ציבור המתפללים מבתי הכנסת האחרים בעיר בגדאד נהרו באותם מועדים אל בית-הכנסת הגדול כדי לשמוע את דרשותיו. הוא דרש את דרשותיו בערבית יהודית בגדאדית, שלאחר  מכן, תורגמו על-ידו לעברית ופורסמו בספר הלכות "בן איש חי", ששם הספר נהפך גם לכינויו של הרב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה