ד"ר דב יוסף ותקופת "הצנע" בארץ

לאחר מלחמת העצמאות ופתיחת שערי הארץ לעליות המוניות, מאות אלפי עולים הציפו את הארץ, ביניהם 120,000 יוצאי עיראק שעלו בהמוניהם, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". תופעה זו, הקשתה על הממשלה לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים הנחוצים להם: מזון, דיור, תעסוקה, בריאות, חינוך, וכו'. הוצאות המדינה עלו על הכנסותיה וקשיי היומיום במעברות הביאו את הממשלה להכריז בשנת 1949 על תוכנית "צנע", ומינתה את  ד"ר דב יוסף לשר "הקיצוב והאספקה".

תכנית הצנע נמשכה עשר שנים, עד שנת 1959. לכל אזרח חולק פנקס "נקודות" שרק באמצעותו ניתן היה לרכוש את המצרכים הבסיסיים: סוכר, שמן, בשר, אורז, קמח, ביגוד וכו'. כל אזרח הוצמד לחנות מכולת, לחנות ירקות ולאיטליז קבועים מהם יוכל לקנות את המצרכים המגיעים לו. עם קבלת המוצרים מהחנות, הסוחר היה גוזר את התלושים המתאימים מתוך פנקסי הקצבה ומוסר אותם לסיטונאים, כדי לקבל הקצבה מחודשת.

לחם אחיד הוקצב לכל נפש במשורה, כדי שלא ישתמשו בו גם להאכלת עופות וחיות בית אחרות. במקום קפה ייבאו תחליף לקפה ובמקום חלב וביצים שהיה מחסור בהם, חולקו אבקת חלב ואבקת ביצים. הייתה תקופה שלא היה סוכר ובמקומו חולקו סוכריות שאותן המיסו לתוך כוס התה. הספרדים, ובמיוחד יוצאי עיראק, אוהבים לבשל אורז, כמעט דבר יום ביומו, ומאחר ואורז לא היה בהישג, הכינו הנשים העיראקיות פתיתים אפויים מקמח, במקום אורז, וקראו לפתיתים אלה "אורז בן-גוריון", על-שם ראש הממשלה דאז.

ד"ר דב יוסף ניצח על משרדו ביד רמה וביוזמתו נקבעו איזה מצרכי מזון ומלבושים יובאו ואיזה מהם ייכנסו תחת פקוח, כיצד תתבצע החלוקה ואיך ינוהל הפיקוח. הקושי ביישום התוכנית נבע כתוצאה מסירבול ומביורוקרטיה שנוצרו בחלוקת פנקסי התלושים למשפחות ובקשר עם החנויות בבלימת השוק השחור שצמח עקב כך. גם חלק מבעלי חנויות המכולת השתתפו בחגיגה ומכרו בסתר, בצד המוצרים המתוקצבים, גם מוצרים ללא תלושים במחירים מופקעים.

מפקחים, כפטריות אחר גשם ששוטטו בחנויות ובאוטובוסים במעקבים אחר מבריחים, היקשו על חיי האזרחים. חיפושים טורדניים באוטובוסים ובמקומות אחרים אחר הברחת עופות וביצים מהמושבים הולידו תופעות מבדחות מצד הנוסעים, גם מאלה שלא היו מעורבים בהברחות. תופעות של קרקורי תרנגולות קולקטיבי מצד כל נוסעי האוטובוס, כדי להסתיר את העופות שהוברחו ע-ידי המבריחים, היקשו על הפקחים לבצע את משימותיהם.