יהודים יוצאי עיראק בהודו

בראשית המאה ה-19, עם הגברת האפשרויות הכלכליות במזרח  התיכון, בייחוד בהשפעת הבריטים, גל של יהודים יוצאי עיראק היגרו להודו והשתקעו בערים בומבאי או כלכותה והביאו עמם את התרבות היהודית של ארצות המזרח התיכון. כמה משפחות יוצאות עיראק התעשרו ממסחר, בעידודם של הבריטים, חלקם פעלו כסוכנים של מפעלים גדולים לעיבוד כותנה, יוטה וטבק. כמה מיהודי בגדאד התערו בסחר האופיום, שהיה חוקי אז ועשו בו הון. הם השתלבו בנקל במקומם החדש, וחלקם עלה חיש בסולם החברתי והכלכלי. הם הקימו בתי דפוס עבריים, בתי-ספר ובתי כנסת, מוסדות חינוך, רפואה ורווחה רבים, שהיו פתוחים לכל. הם נשארו קשורים להלכות ולמסורת של בגדאד, דבר שהשתקף במרבית המנהגים, כמו טקסי מילה, אירוסין, חתונות וקבורה. הסגנון הערבי נשמר במוסיקה, בלבוש ובביגוד, במשך שנים רבות.                       

יהודי הודו נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות, הנבדלות זו מזו מבחינת המסורת ההיסטורית,המבנה החברתי והמנהגים: יהודי קוצ'ין (לבנים ושחורים), בני ישראל, והיהודים הבגדאדיים. יהודי בגדאד תרמו, במידה רבה, לטיפוחן האסתטי של בומבאי ושל כלכותה. הם היו פעילים בענייני ציבור והוענקו להם משרות מכובדות של שופטים ומושלים, ושירתו במועצות הערים בומבאי וכלכותה. במאה העשרים כיהנו סרג'  דוד ששון ומאיר נסים בתפקידי ראשי עיריית בומבאי. סר ויקטור ששון ייצג את בעלי בתי- החרושת של בומבאי בבית המחוקקים ההודי והגן על תעשיית הטקסטיל המקומית מפני התקנות המגבילות, שכפו עליה הבריטים. הבגדאדים שאפו להיטמע בחברה הבריטית ולהיחשב לאירופאים מבחינה תרבותית ופוליטית כאחד.

בשנת 1947, קבעה ממשלת הודו תקנות כלכליות חדשות, שהגבילו את הייבוא ופיקחו על מטבע החוץ, דבר שהכביד על עסקיהם של רבים מהבגדאדים. אט אט, איבדו רבים את מקום עבודתם ומרביתם הצליחו להגר לארצות אחרות, כגון: אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק מעט מהם עלה לארץ ישראל. היהודים הבגדאדים ההודים שעלו לישראל לא נטו לשמור על זהותם הקהילתית, אלא, התערו בקהילה היהודית הגדולה, שעלתה ישירות מעיראק.