בית הספר היהודי 'שמאש' בבגדאד  (Shamash School)

                                   

                                   (مدرسة الاعدادية الثانوية شماش)

נוסף להקמת בית-ספר 'אליאנס' (الاليانس) לבנים ולבנות על-יד 'חברת כל-ישראל  חברים' (כי"ח), למדו תלמידים יהודים רבים במוסדות החינוך הממשלתיים. אך, במחצית השנייה של שנות השלושים, החלו הגבלות מצד הממשלה בקבלת תלמידים במוסדות להשכלה התיכוניים והגבוהים בבגדאד. מאז, נפתחו בתי-ספר יהודיים לבנים ולבנות על-ידי הקהילה המקומית, ובשנת 1920 היו בכל רחבי עיראק 12 מוסדות השכלה יהודיים, יסודיים ותיכוניים, למעט חדרים, מתוכם שש מוסדות בבגדאד בלבד (1).

בשנת 1928 ייסדה משפחת שמאש ממנצ'סטר שבאנגליה, שמוצאה מבגדאד, את בית-הספר 'שמאש', בו לשון ההוראה הייתה אנגלית, על-פי תוכנית משרד החינוך האנגלי. התלמידים הוכנו לבחינות הבגרות הלונדונית (Matriculation), ובמקביל, הוכנו גם לבחינות הבגרות העיראקית.

בית הספר 'שמאש' שכן ברחוב 'אלרשיד' (شارع الرشيد) בבגדאד, ושתי קומותיו מעל לחצר ענקית, שימשו כיתות לימוד. בבית הספר היו חמישה מחזורים, בכל מחזור שתי כיתות מקבילות. שלושת המחזורים הראשונים היו במסגרת 'חטיבת ביניים' (متوسطة), שבסיומה נערכה בחינה ממשלתית, ושניים האחרונים 'חטיבה עליונה' (اعداد ية), שאף בסיומה נערכה בחינה ממשלתית לקבלת 'תעודת בגרות' עיראקית. לתחילת  הלימודים בחטיבה העליונה, צורפו  בנים ובנות, שסיימו את לימודיהם בחטיבות הביניים בבתי ספר 'אליאנס' לבנים ולבנות. מכסת  הבנות שנתקבלו ללימודים בתיכון לא עלתה על 10 תלמידות בכל שנה: חמש בנות בכל כיתה, אותן הושיבו על הספסלים הראשונים.

את הלשון וספרות אנגלית לימדו מורים מאנגליה. מורים יהודיים לימדו פיזיקה, מתמטיקה וכימיה, ביניהם ד"ר נסים עזרא נסים  ז"ל, שלימד כימיה וניהל את המעבדה בבית הספר. לימים, הירצה במוסדות אקדמאיים בארץ וכיהן כסגן ראש עירית רמת-גן. המורים למקצועות הומניים היו מוסלמים והמורה ללשון וספרות ערבית היה מוסלמי שיעי, שאת בנו רשם בבית הספר, יחד עם תלמידים מבני שרים בממשלת עיראק, שנכחו לדעת, שבית הספר היה על רמה גבוהה יחסית לבתי הספר הממשלתיים. את שיעורי הדת השבועיים לימד המורה לתלמוד תורה, הרב אהרון דורי, שנתמנה מטעם הקהילה.

עד כמה שידוע לי, ארבעה מבין בוגרי בית הספר 'שמאש' קיבלו בארץ 'פרסי- ישראל': פרופ' שמואל מורה מהחוג לספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים,  פרופ' ששון סומך מהחוג ללימודי האיסלאם באוניברסיטת ת"א, מר מרדכי בן-פורת, לשעבר ח"כ  ושר בממשלות ישראל, וכיום, נשיא מרכז מורשת יהדות בבל באור-יהודה, וד"ר עזרא קורין ז"ל, שהיה רופא בכיר בתל-השומר ומייסד עמותת "מיחא" בישראל (מחנכי ילדים חרשים אלמים).

מן האישים הבולטים בארץ ובחו"ל, בוגרי בית הספר 'שמאש', ניתן למנות את הסופר סמי מיכאל, המשמש נשיא 'האגודה לזכויות האזרח' בארץ,  עו"ד משה שחל, לשעבר ח"כ ושר בממשלות ישראל, עו"ד מרדכי ביבי, לשעבר ח"כ ויושב ראש הכנסת, פרופ' אלי כדורי ז"ל, היסטוריון ואיש מדעי המדינה, ששימש פרופ' בבית-הספר לכלכלה בלונדון והיה חבר האקדמיה הבריטית, רו"ח עזרא גבאי, מחלוצי רואי החשבון בארץ ושותף בכיר בפירמה הבינלאומית 'ארנסט אנד יאנג', ועוד רבים אחרים.                                                       

את בית הספר ניהל, ביד רמה, ד"ר מורד מיכאל ז"ל, שהיה משפטן, משורר, סופר, עיתונאי, איש אקדמיה וממניחי היסוד של הספרות הערבית של היהודים במאה העשרים. הוא עזב את בית-הספר לרגל עלייתו ארצה בשנת 1947, אותו החליף המורה למתמטיקה, מאיר חיא, עד שבית הספר נסגר בתום העלייה ההמונית של יהודי עיראק, בשנים 1950-1952, במבצע 'עזרא ונחמיה'.              

(1)  יהושפט מאיר, "התפתחות חברתית-תרבותית של יהודי עיראק, 1989".                                                                        

Iraqi Jews in Diaspora and Evil Eye – يهود العراق وعين الحسود

An Evil Eye is a look or glance that is believed that is capable to cause harm and injury, or bad luck to whom it is directed for purposes of dislike or envy.  Evil Eye is known in Hebrew as ‘ain ha-ra’  (עין הרע), in Aramaic ‘Ena- Bisha’,(עינא בישא)  in Arabic ‘ain-el-hasud’  (عين الحسود), in Turkish as 'Nazar' from Arabic  نظر (Nathar), which means 'eyesight’. 

People hold that  a man with an evil eye  experiences  actual  distress  when others  prosper, and  will rejoice when others  suffer.  Its existence  is acknowledged by modern Arabs, Jews and Christians.

Babylonian Jews  holding  that  an  Evil  Eye  can  cause  injury, serious  health problems, wasting, or  even  death. They  believe  that  the main victims  are thought  to be  prominent  men, beautiful  women, infants  and  young  children, because  they are  so often praised and commented upon  by strangers, or, by childless women. If any of these mentioned by somebody with an evil eye, the listener will say: “without  an evil  eye” (בלי עין הרע). In Islam, it is usually to say: “God had willed it” ((ما شاء الله.

Belief  in The Evil Eye in Babylonian Jews mentioned  several  times in Pirkei Abot  (Ethics of Our Fathers). Rabbi Yohanan Ben Zakai  said  to his students: “go  out  and  see  which  is a bad  way  which  a person should  avoid?  Rabbi  Eliezer  said:  A bad  eye” (Chapter 2, Mishna 14(a)).                                                                                   

It has  also  been suggested  the 10^th commandments in  the  Bible a law against  bestowing  the  evil eye on another  person: “Thou shalt not  covet  thy neighbor’s house, shalt  not covet  thy neighbor’s wife, nor  his manservant,  nor  his maidservant,  nor  his  ox, his ass, nor anything  that  is thy neighbor’s”.

Mentions of the Evil Eye (עין הרע) in the Bible, refer to the role that jealousy and envy play an important  part: “Eat thou not the bread of him that hath an  evil eye, neither desire thou his dainty meats” (proverbs 23:6), or:       “A man with an evil eye hastens after  riches, and does not consider  that  poverty will come upon him” (proverbs 28:22).

In the Qur’an, Sura Al-Falaq and Sura Al-Nas are also used as a means of personal protection against Evil Eye:                                       سؤرة الفلق– قل اعود برب الفلق ومن حاسد اذا حسد(Al Falaq - Say: i seek refuge in the Lord of the dawn and from the evil of the envious when he envies).                                                                                    سؤرة الناس – قل اعود برب الناسومن شر الوسواس الخناس (Sura Al Nas – Say:  I seek  refuge  in  the Lord  of  men  and  from  the evil  of  the whispering of the sinking (Shaitan).                                                     

Among Babylonian Jews, as well  as in many other cultures, in order to attempt  to ward off the curse of the evil eye, they use “talismans”, which is believed to have magic power  to turn back harm. Oriental talismans often represent  a  hand with it’s five fingers spread to deflect  the rays emitted by the evil eye.

  

v 

הגנות וטיפולים נוספים נגד עין הרע בקרב יהדות בבל

                                            (חלק ז')

כף יד - בבגדאד היהודים היו טובלים כפות ידם בדמם של הכבשים השחוטים, ומטביעים אותן על משקוף פתח ביתם, כסגולה נגד עין הרע.

עין הדג - אדם החושד שנפגע מעין רעה, יקח דג ויוציא עיניו וידרוך עליהן      ברגלו הימנית ויאמר: تنفقس عين الراعة - תנפקס עין אלראעה  (העין אשר     פגעה בי תימעך). אחר כך, יטמון אותן בשער החיצוני של הבית.  

סגולה נפוצה נגד עין הרע, מזיקים, שדים ורוחות רעות היא, לתלות  על משקוף הכניסה לבית "פרסת סוס, או חמור" (בערבית בגדאדית יהודית עממית نعلجة מילה השאולה מ'פרסית'), כדי שעין הרעה תיתקל בברזל, תפגע  בו ולא  תפגע בשוכני הבית. גם כיום אפשר למצוא פרסות חלודות תלויות מעל דלתות הכניסה בכמה בתים בישראל. לפעמים,המאמינים בעלי יכולת תלו על הקיר בתוך ביתם, ראש אייל שקרניו הארוכות מאיימות לדקור את  עינם  של המבקרים החשודים בעינם הרעה.

אחד האמצעים השכיחים בקרב יהדות בבל למיגור הפחד, או פגיעה  מעין רעה, הוא: "טקס יציקת העופרת" (בערבית בגדאדית עממית - صب  رصاصايي – צב- רצצאיי). נשים, או סבתות שהתמחו בעריכת הטקס, נטלו שני מטילי עופרת נקובים, הניחום בתוך טס נחושת, התיכו אותם על האש, הוציאו אותם מהאש ויצקו מים קרים על העופרת המותכת, מעל ראשו של הניזוק, שכוסה במגבת, לבל יסתכל במתרחש. העופרת  התגבשה  וקיבלה  צורות  משונות, בדמותן  של חיות טרף, או, בריות בדמות אדם. על-פי אמונה עממית רווחת, צורות אלו הן עילת העילות לפחד, או, לעין הרעה שפגעה במטופל. בין המטפלים, היו כאלה שהתיימרו לנחש ולקבוע, מי האיש, או האישה שפגעו בעינם הרעה במטופל, לפי הדמות שיצרה העופרת.  מנהג זה עדיין קיים בשכבות מסויימות בישראל.                                     

מעניין, שמוזיאון ישראל הציג, לא מזמן, בתערוכת "החסידות", תמונה של חסיד שמקבל טיפול בטקס  'יציקת העופרת', כשהוא מכוסה במגבת וטס מעל לראשו.

עוד אמצעי שיהודי בבל השתמשו בו, כדי שישמור עליהם מעין הרע, נקרא: סמבוסכאיי (המילה בערבית יהודית בבלית מושאלת מפרסית) - זהו שקיק קטן בצורת משולש, שנשות בבל מכינות, ממולא בהדס, בזרעים ובצמחים, ולפעמים מכיל שבעה גרגירי פלפל שחור, מלח ומסמרים קטנים. את השקיק שתפרו מבד  עם וו לתליה, מצמידים לבגדים בתוך הכיסים, או, שמים בתוך הבית, ואפילו   תולים אותו במכוניות מתחת למראה, כשהוא גלוי לעיני כל. עד היום רואים קמיע  זה בישראל אצל נהגי מכוניות ונהגי מוניות, תלוי מאחורי המראות במכוניותיהם.

שניים-שלושה לילות לפני טקס החתונה, עורכים הורי הכלה מסיבה הנקראת "ליל החינה", בה מכינים עיסה מצמח החינה, וצובעים את אצבעות כף היד והרגליים   של הארוסה ואת זרת יד ימין של החתן והשושבינים. צבע החינה המופק מן העלים של 'שיח הכופר', הגדל במצריים, בהודו ובצפון אפריקה, נחשב לצמח בעל סגולות  כנגד עין הרע והגנה מפני מזיקין.  

מורד מיכאל, מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם 1981.                                                                               

חג הסוכות בגלות בבל

חג הסוכות הוא אחד משלש רגלים, כינוי לשלושה חגים מקראיים בהם נצטווה עם  ישראל  לעלות  לבית - המקדש  בירושלים ולהביא תרומה מתבואתם ומפירותיהם. חגים אלה הם:  חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. חג  הסוכות נקרא גם  'חג - האסיף', מאחר ובחג זה מגיעה התקופה בשנה שבה אוספים את התבואה בשדה לאחר שנקצרה בחג השבועות: 'חג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה' (שמות, כג'). החג מכונה גם 'זמן שמחתנו', היות ובפסוקים בתורה המזכירים את החג, מצויין, בפירוש, הצורך לשמוח: 'ושמחתם לפני אלוהיכם'. גם הציווי: 'ושמחת בחגך' נאמר בתורה על חג הסוכות.

על בני ישראל, מסופר במקרא, כי כשעזבו את ארץ מצריים ונעו במדבר סיני, הם שכנו בסוכות:'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים, אני ה' אלוהיכם' (ויקרא, כג', מג'). ולכן, נצטוו לחוג את חג הסוכות כזכר לאותן סוכות בהן שכנו ביציאתם מצריימה. הסוכה הפכה להיות  גם סמל של הגנה לפי הפסוק בתהילים:'כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו בצור ירוממני'(תהילים, כז', ה'). זו למעשה אחת הסיבות הקיימת ביהדות לבניית סוכה בחג הסוכות.

יהודי בבל חיכו, בדריכות ובחוסר סבלנות, למוצאי יום כיפור כדי  להתחיל ולבנות סוכה, כדרכם מדי שנה, בחצרות בתיהם. כמעט בכל הבתים בעיראק הייתה חצר פתוחה לשמיים. הרובע היהודי געש מהתכונה ומהלמות הפטישים הילדים שמחו להושיט  עזרה  למבוגרים.  היהודים הקפידו לבנות  את  הסוכה לפי ההלכה, עם שלוש דפנות  מעץ  ולסוכך אותה בסכך, העשוי מחומרים הצומחים מהאדמה. בעיראק השתמשו בענפי דקלים שהערבים הכינו בעוד מועד לקראת  החג  ב'שוק האתרוגים', שנפתח במיוחד  בשכונת אבו-אל-סעד, במרכז הרובע. הסוכות קושטו בשרשראות נייר צבעוניות שהילדים עשו, תלו תמונות של קדושים  בדפנות הסוכה וממרכזה השתלשלו 'קנדיל', עששית  בכוס שמן ובה פתיליה  דלוקה, או, 'קיראיי', מנורת  שמן  תלויה, העשויה  מקערת זכוכית, הנתמכת בשלש  שרשראות  וכיפה עם וו לתלייה. בתחתית הקערה, חישוק עגול בצורת 'מגן דוד' להדלקת שבע הפתיליות, כנרות לנשמת האושפיז.

בהגיע המתפללים מתפילת ערבית מבתי- הכנסת, היו מסובים בסוכות  ליד שולחנות ערוכים, מקדשים על היין ומברכים על הארוחות. בתום הסעודה, פוצחים, כל  בני  הבית בשירים ובפיוטים שנכתבו לכבוד החג. אחד הפיוטים העממיים שנתחברו על-ידי רבני בבל ונתחבב על העדה הוא: 'סוכה ולולב לעם סגולה'.

בבוקרו של היום הראשון של החג, לאחר שובם הביתה מתפילה 'שחרית' מבתי-  הכנסת ולאחר קידוש וארוחת בוקר בסוכה, יצאו הגברים עם ילדיהם לבקר בבתי חברים וקרובים  ולאחל  להם  'חג שמח' - عيدكم امبارك  (מבורך חגכם),  יושבים בסוכה של המארחים, מנהלים שיחות על 'הא' ועל 'דא' ועל המשפחה ומתכבדים   ב 'מסאפאן' (מרצפאן), ממתק  מיוחד האפוי משקדים  וסוכר, שנשות  בבל הכינו לכבוד החג. חוזרים הביתה לאחר תפילת 'מנחה' בבית- הכנסת.

הושענא רבא חל ביום האחרון של חול מועד סוכות.  ביום זה מרבים לומר בקשות והושענות. ליל הושענא רבא נקרא ליל 'פסק הדין' לכל אדם לגבי חייו במשך השנה הבאה. לכן, נהגו להתכנס, לפחות מנין גברים בסוכה ולקרוא כל הלילה את הלימוד המיועד ללילה זה  בספר 'קריאי מועד' שנדפס בבגדאד. כמו-כן,  קוראים  'תהילים'  ותפילה לכבוד שבעת  האושפיזין, מלוות  בפיוטים  מיוחדים. גם הנשים אינן ישנות בלילה הזה ושומעות הלימוד, וכדי שלא תפול עלינן תרדמה, רגילות היו ללוש קמח ועושות מן הבצק חתיכות קטנות בצורות שעורה, וקוראים לזה 'שעריי', וביום שמיני עצרת, מבשלים את ה'שעריי' עם אורז.    
יום 'שמיני עצרת' הוא היום השמיני של חג הסוכות. הוא חג מקראי, יום שכבר לא יושבים בו בסוכה. הוא נחשב כחג עצמאי: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכה לא תעשו..." (במדבר, כ"ט, ל"ה). בחג זה נהגו לומר בבתי הכנסת בעיראק את 'תפילת הגשם', הנאמרת לפני תפילת מוסף, ומציינת את תהליך עונת הגשמים ובקשת שנה ברוכה: "משיב הרוח ומוריד הגשם". למחרת חג 'שמיני עצרת', חוגגים את 'חג שמחת תורה' שהוא 'יום טוב שני של גלויות', כפי שנהוג אצל היהודים בתפוצות.  


      

  

יום הכיפורים בקהילת בבל בגולה

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. החל בליל מוצאי ראש חודש אלול,  מקפידים אנשי בבל, גם בישראל, להשכים קום לקראת קריאת הסליחות. הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה", או, "בין כסה לעשור". הם מוקדשים לבקשת סליחה ולמעשי כפרה.                                                    

בליל ערב יום הכיפורים ולמחרת, הרחובות ברובע היהודי הישן בבגדאד המו   אדם, רובם נהרו ל "סימטת- התרנגולות" (כוצ'ת אל-ג'יג'), לקנות עופות לשחיטה ולכפרות. הרבנים בבגדאד התירו למשפחות מעוטות יכולת  לפדות את העופות תמורת כסף קטן , שיינתן כתרומה לעניים.

בערבו של יום כיפור, נהגו בבתי הכנסת בבגדאד, במהלך היום, להתאסף קבוצות קבוצות ולערוך טקסי "התרת- נדרים". בכל קבוצה, מושיבים  שלושה אנשים  וכל הקהל עומד בפניהם. הם קוראים בקול רם את נוסח 'בקשת ההתרה' והקהל קורא עמם בלחש ומשיב להם מתוך הנוסח הכתוב. התפילה נתחברה בתקופת הגאונים והיא נאמרת בארמית, שפת הדיבור של רוב  היהודים בתקופה ההיא. הנוסח המקורי של התפילה מתייחס לנדרים שננדרו על-ידי האדם בשנה שחלפה: "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה" ונועדה להתנות, אך ורק, על נדרים ושבועות שנודר אדם כלפי אלוהיו, ולא נדרים שנודר אדם כלפי חברו.

ביום הכיפורים, שהוא יום צום ותענית, כמובא בתורה (ויקרא, טז', ל') מספר מאפיינים: צום, איסור מלאכה, איסור נעילת נעלי עור, איסור רחיצה, איסור משיחת הגוף בשמנים ואיסור על קיום יחסי מין. ביום זה, נהגו כולם, גברים, נשים, טף וילדים, ללבוש בגדים לבנים. היו  גברים שלבשו שמלות משי לבנות (דשדאשה). יש ומייחסים את המנהג ללבישת בגדים לבנים לפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו" (ישעיהו, א', י"ח). ייתכן שהמקור נעוץ  בבגדי הלבן שכהן גדול לבש בבית - המקדש בעבודת הקודש ביום הכיפורים, או, שזהו רמז שעם ישראל רוצה להידמות ביום זה למלאכים.

לאחר הארוחה המפסקת, בתי הכנסת ברובע היהודי ומחוצה לו המו אדם. לפני תפילת 'כל נדרי', החזן היה פוצח בקולו הערב בפיוטים 'לך אל תשוקתי' ו- 'שמע קולי' וכל הקהל היה מצטרף אליו כמקהלה. פיוטים רבים משובצים בסידורי התפילה נוסח בגדאד ליום כיפור, כאלה שנגינתם מרוממת נפש אדם וכאלה נוגים, שמקוננים על חורבן הבית ומביעים געגועים לשיבת ציון.

בתפילת 'כל נדרי', התפילה הפותחת של יום כיפור, מתירים את הנדרים של השנה החולפת, ובעיקר נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים חוזרים עליהם שוב ושוב. יום-הכיפורים אמנם מכפר על העבירות שבין אדם לבוראו, אך על עבירות  שבין  אדם לחברו אין כפרה מהאל, עד שיפייס את חברו. על-כן, נוצר, איפא, מנהג שבו החזן בבית הכנסת, בערב יום כיפור, לפני פתיחת ההיכל, מבקש מקהל המתפללים לעשות  חשבון נפש ולבקש סליחה איש  מרעהו, לקראת יום זה, וליישב חשבונות אישיים בדרכי שלום. הוא מבקש מכל הקהל לעמוד ולומר ביחד בקול רם: מחלנו ! מנהג זה קיים גם כיום בבתי הכנסת של יוצאי עיראק בישראל.

למחרת, רוב היום עובר בתפילות  בבתי הכנסת, שכללו וידויים ועשיית חשבון נפש כללי, תהליך  שבו מתוודה האדם על חטאיו  לפני האל ומכיר בקיומם, וקבלה שלא לחזור עליהם בעתיד. בתפילת "מוסף", קורא החזן את "סדר העבודה", בו מפורט תהליך העבודה בבית המקדש שהיה  קיים, כי יום  זה הוא היום היחידי שבו  נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לבקש כפרה על העם.

קהל הצמים בבתי הכנסת  חיכה בקוצר רוח לפיוט "אל נורא עלילה" במנגינה שאהבו לשמוע, ולתקיעה בשופר המבשרת את  סיום הצום. 

'ראש השנה' בגלות בבל

ראש השנה שחל ביומיים הראשונים של חודש תשר"י, הוא ראשיתה של שנה חדשה ובסיומה של תקופה, שבה עורכים המאמינים חשבון נפש ומבקשים    סליחה על חטאים שנעשו בשנה שחלפה: "תכלה שנה וקללותיה" בערב ראש השנה, לאחר תפילת ערבית, חוזרים המתפללים מבית הכנסת ומוצאים את השולחנות ערוכים, כדת וכדין על-ידי נשות בבל, עליהם מונחים המאכלים  המיוחדים שנקראים בפי הבבלים "הברכות", בשל התפילות הנאמרות עליהן בחג.      

מאכלים אלה, מסמלים תקוות ובקשות לקראת תחילת השנה החדשה: "תחל שנה וברכותיה". המתוקים מביניהם, כמו תפוח בדבש מסמלים את השמחה שמייחלים שתשרור בשנה החדשה "שתתחדש עלינו שנה יטובה ומתוקה כדבש". רוביא ורימון מביעים את השאיפות, הזכויות וקיום המצוות (שירבו זכויותינו). בברכה על סלק, כרת ועוד, מייחלים להשמדת כל שונאי ישראל (שיסתלקו וייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו). בברכה על ראש הדג, מבטאים תפילה ותקוה שעם ישראל יחזור למעמדו הטבעי והמכובד  (שנהייה לראש ולא לזנב). מקודם, נהגו רוב המשפחות בבבל לשחוט כבש בערב ראש השנה, ואת ראשו השחוט הניחו על השולחן לעניין ברכה זו.

את סדר 'הברכות' היו עורכים בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. בשעה שכל השנה שמו מלח בממלחה על השולחן לצורך בציעת הפת, נהגו  בגולה לשים סוכר לבן והקפידו ללבוש בחג בגדים לבנים, סמל לטוהרה ולסימן טוב. בגדים כהים היו אסורים בהחלט. כמו כן, הקפידו שלא לישון  במשך היום בכל אחד מימי החג, כדי שהמזל  לא יירדם להם במשך השנה החדשה. בימי החג, נהגו להחליף את הפרוכות, המכסות את ארונות הקודש בבתי הכנסת בעיראק, לפרוכות לבנות.

לפי מנהג בבל, נהגו להתאסף בשני ימי ראש השנה' לפני הצהריים לאחר ארוחת שחרית, אצל קרובים או מכרים, כדי לערוך טקס  ה"חתימה". בטקס זה שנקבע לרוב, לעילוי נשמות נפטרים, משתתפים לא פחות ממנין אנשים ובו קוראים, לפי סדר הישיבה, את  כל  ספר "תהילים" מתחילתו ועד סופו. אחריו קוראים בספר "אדרא רבא" ביום הראשון ובספר "אדרא זוטא" ביום השני של החג. גם הילדים השתתפו בקריאה לפי התור. את המנהג הזה קבע ר' צדקה חוצין הראשון ז"ל, אשר שימש כראש רבני  בגדאד בשנים תק"ג- תקל"ג (1743 – 1773).  מאז, המנהג נשמר בקפדנות בקרב כל יהדות בבל בעיראק ובתפוצות, וכיום גם בישראל.  בסיום טקס ה'חתימה' ,לקראת  הצהריים, חזרו לבתי הכנסת לתפילת 'מנחה' .

ביום הראשון של ראש השנה (א' בתשר"י), לאחר תפילת מנחה בצהריים בבתי הכנסת בבגדאד, ולפני שקיעת החמה, יצאו המתפללים אל שפת נהר החידקל או, במקומות בהם מקווי מים קרובים, כדי לערוך את טקס ה "תשליך", תפילה מיוחדת, בה הם מבקשים להשליך את כל החטאים אל מעמקי המים, תוך כדי ניעור בגדיהם, בהסתמך על הכתוב: "ותשליךבמצולות ים כל חטאתם" (מיכה,    ז', י"ט).

ד"ר אברהם בן-יעקב, ילקוט המנהגים א' (פרק ג'), ירושלים, תשכ"ז.

הגנת יולדות ותינוקות מעין הרע  (חלק ו')

האמונה בעין רעה היא למעשה אמונה אוניברסלית, הנובעת מהפחד מפני קנאתו של הזולת. היא נפוצה גם בימינו אלה בצורות שונות בכל החברות האנושיות ומטבע הדברים, האדם פיתח אמצעים להגנה מפניה. יש והאמונה משולבת גם  עם שדים ועין הרע, ועל-כן, גם האמצעים משולבים בהתאם.

בעיראק אמונה זו נפוצה, בין היתר, גם בקרב יולדות ותינוקותיהן:                   

למען שלא תשלוט עין הרע ביולדת ובילד, נהגו רבים לקחת מחרוזת של שומים וחרוזים  כחולים, או, ודע (צדף), קושרים אותם יחד ותולים אותם  בראשו של התינוק. אם ייפגע התינוק בעין רעה, ייסדק החרוז והעין לא תשלוט בו. היולדת נהגה גם להטביע, בקצה אצבעה, סימן של טיט על מצחו של הרך הנולד. בברית מילה, נוהגים להביא כסא ל'אליהו הנביא' ומניחים אותו ליד הכסא עליו יושב הסנדק. לפי אחת הגירסאות, מופיע אליהו הנביא בכל ברית מילה, כדי לשמור על הילד ממזיקים ומחולאים רעים.

מאחר ותינוקות, בעיקר זכרים, הם יותר פגיעים מעין רעה, נוהגים לכסות אותם בכיסוי מלוכלך, או, מוכתם, או, להלביש אותם בבגדים מלוכלכים, או, מוכתמים. תינוקות זכרים עטו עליהם שמלות של נקבות, כדי  ל'בלבל את האויב' ועין הרע  לא תפגע בהם. כאשר קורה ועין זרה מביטה בתינוק בהתפעלות, האמא הייתה משיבה, מיד, שהתינוק מכוער וחולה, כדי לבלום את הפגיעה בו. לפעמים, כשעין זרה שואלת לשמו של היילוד, האימא הייתה משקרת ועונה:  לא ודעת, תשאלי את  בעלי. גם לגילו של הילד היו עונים ב 'חמישיות', או, ב 'שביעיות', כגון: חמישה ימים, או שבועות, שבעה ימים, או שבועות, חמישה חודשים, וכו' (1). 

הרב יוסף חיים מבגדאד, ז"ל (1835-1909) בספרו: 'קאנון אל-ניסא' (قانون  النسا - חוק - הנשים), האיץ באמהות "להפחית מערכם של הילדים בדברן בפני אנשים זרים,  מתוך חשש מעין הרע, ולהימנע  מלהלביש אותם בבגדים יפים ויקרים" (2).

עוד קמיעות, שעל-פי האמונה יש בכוחם להגן מפני עין הרע ומחלות הפוגעים בתינוקות וילדים, הם: עפצה ודהאשה - عفصة ودهاشة. 'עפצה', שתי  חתיכות כדוריות, דבוקות זו לזו, שמקורן מעץ 'אלון העפצים' (gall oak), קשורות בחוטי זהב במקור חיבורן, ונתלות בסיכה בבגדי התינוקות, או, בשרשרת עם 'חמסה' מזהב ואבן טורקיז, כדי לשמור עליהם מפני עין הרע. 'דהאשה' – חרוז  מנוקב בשבעה נקבים בצבע טורקיז מחובר אל ה'עפצה', כדיי להגן על התינוקות מעין הרע.  קמיע זה אופייני לקהילת יהודי בגדאד והסביבה וייחודי לה, וניתן לתינוק בשבוע  הראשון  להולדתו. עוד קמיע  בצורת 'כף יד' שלפי האמונה, יש בכוחו לגרש  עין  רעה מתינוקות וילדים, עשוי מזהב או  מכסף, ותולים אותו על צוארו של הילד עליו חקוקים שמות 'הוויה' (אל שדי), או שמות של מלאכים.  עד היום, בקרב  המאמינים מבין יהדות  עיראק, נוהגות  האימהות  לשים בכיסי  ילדיהם קמצוץ מלח, כהגנה נגד עין הרע, כשהם יוצאים לבקר אצל קרובים, או חברים.

מנהגים אלה עדיין  קיימים בקרב משפחות יוצאות עיראק בארץ. בשל מחסור ב 'עפצים' בארץ המהווים בסיס לקמיע, משתמשים הצורפים בכדורים העשויים מעץ.

(1)   מ. מיכאל, חקר על תרבותם של יהדות עיראק, 1981.                  

(2)   מוצפי, רבנו, פרק 33.