יום הכיפורים בקהילת
בבל בגולה
חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. החל בליל
מוצאי ראש חודש אלול, מקפידים אנשי בבל,
גם בישראל, להשכים קום לקראת קריאת הסליחות. הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה",
או, "בין כסה לעשור". הם
מוקדשים לבקשת סליחה ולמעשי כפרה.
בליל ערב יום הכיפורים ולמחרת, הרחובות ברובע
היהודי הישן בבגדאד המו אדם, רובם נהרו ל
"סימטת- התרנגולות" (כוצ'ת אל-ג'יג'), לקנות עופות לשחיטה ולכפרות. הרבנים בבגדאד התירו למשפחות
מעוטות יכולת לפדות את העופות תמורת כסף
קטן , שיינתן כתרומה לעניים.
בערבו של יום כיפור, נהגו בבתי הכנסת בבגדאד,
במהלך היום, להתאסף קבוצות קבוצות ולערוך טקסי "התרת- נדרים".
בכל קבוצה, מושיבים שלושה אנשים וכל הקהל עומד בפניהם. הם קוראים בקול רם את נוסח
'בקשת ההתרה' והקהל קורא עמם בלחש ומשיב להם מתוך הנוסח הכתוב. התפילה נתחברה
בתקופת הגאונים והיא נאמרת בארמית, שפת הדיבור של רוב היהודים בתקופה ההיא. הנוסח המקורי של התפילה
מתייחס לנדרים שננדרו על-ידי האדם בשנה שחלפה: "מיום הכיפורים שעבר עד יום
הכיפורים הזה" ונועדה להתנות, אך ורק, על נדרים ושבועות שנודר אדם כלפי
אלוהיו, ולא נדרים שנודר אדם כלפי חברו.
ביום הכיפורים, שהוא יום צום ותענית, כמובא
בתורה (ויקרא, טז', ל') מספר מאפיינים: צום, איסור מלאכה, איסור נעילת נעלי עור,
איסור רחיצה, איסור משיחת הגוף בשמנים ואיסור על קיום יחסי מין. ביום זה, נהגו
כולם, גברים, נשים, טף וילדים, ללבוש בגדים לבנים. היו גברים שלבשו שמלות משי לבנות (דשדאשה). יש
ומייחסים את המנהג ללבישת בגדים לבנים לפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים -
כשלג ילבינו" (ישעיהו, א', י"ח). ייתכן שהמקור נעוץ בבגדי הלבן שכהן גדול לבש בבית - המקדש בעבודת
הקודש ביום הכיפורים, או, שזהו רמז שעם ישראל רוצה להידמות ביום זה למלאכים.
לאחר הארוחה המפסקת, בתי הכנסת ברובע היהודי
ומחוצה לו המו אדם. לפני תפילת 'כל נדרי', החזן היה פוצח בקולו הערב
בפיוטים 'לך אל תשוקתי' ו- 'שמע קולי' וכל הקהל היה מצטרף אליו
כמקהלה. פיוטים רבים משובצים בסידורי התפילה נוסח בגדאד ליום כיפור, כאלה שנגינתם
מרוממת נפש אדם וכאלה נוגים, שמקוננים על חורבן הבית ומביעים געגועים לשיבת ציון.
בתפילת 'כל נדרי', התפילה הפותחת של יום כיפור,
מתירים את הנדרים של השנה החולפת, ובעיקר נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים חוזרים
עליהם שוב ושוב. יום-הכיפורים אמנם מכפר על העבירות שבין אדם לבוראו, אך על עבירות
שבין אדם לחברו אין כפרה מהאל, עד שיפייס את חברו.
על-כן, נוצר, איפא, מנהג שבו החזן בבית הכנסת, בערב יום כיפור, לפני פתיחת ההיכל,
מבקש מקהל המתפללים לעשות חשבון נפש ולבקש
סליחה איש מרעהו, לקראת יום זה, וליישב
חשבונות אישיים בדרכי שלום. הוא מבקש מכל הקהל לעמוד ולומר ביחד בקול רם: מחלנו
! מנהג זה קיים גם כיום בבתי הכנסת של יוצאי עיראק בישראל.
למחרת, רוב היום עובר בתפילות בבתי הכנסת, שכללו וידויים ועשיית חשבון נפש
כללי, תהליך שבו מתוודה האדם על חטאיו לפני האל ומכיר בקיומם, וקבלה שלא לחזור עליהם
בעתיד. בתפילת "מוסף", קורא החזן את "סדר העבודה",
בו מפורט תהליך העבודה בבית המקדש שהיה קיים, כי יום זה הוא היום היחידי שבו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לבקש כפרה על
העם.
קהל הצמים בבתי הכנסת חיכה בקוצר רוח לפיוט "אל נורא עלילה"
במנגינה שאהבו לשמוע, ולתקיעה בשופר המבשרת את סיום הצום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה