v
אחד האמצעים השכיחים בקרב יהדות בבל למיגור הפחד, או פגיעה מעין רעה, הוא: "טקס יציקת העופרת" (בערבית בגדאדית עממית - صب رصاصايي – צב- רצצאיי). נשים, או סבתות שהתמחו בעריכת הטקס, נטלו שני מטילי עופרת נקובים, הניחום בתוך טס נחושת, התיכו אותם על האש, הוציאו אותם מהאש ויצקו מים קרים על העופרת המותכת, מעל ראשו של הניזוק, שכוסה במגבת, לבל יסתכל במתרחש. העופרת התגבשה וקיבלה צורות משונות, בדמותן של חיות טרף, או, בריות בדמות אדם. על-פי אמונה עממית רווחת, צורות אלו הן עילת העילות לפחד, או, לעין הרעה שפגעה במטופל. בין המטפלים, היו כאלה שהתיימרו לנחש ולקבוע, מי האיש, או האישה שפגעו בעינם הרעה במטופל, לפי הדמות שיצרה העופרת. מנהג זה עדיין קיים בשכבות מסויימות בישראל.
עוד אמצעי שיהודי בבל השתמשו בו, כדי שישמור עליהם מעין הרע, נקרא: סמבוסכאיי (המילה בערבית יהודית בבלית מושאלת מפרסית) - זהו שקיק קטן בצורת משולש, שנשות בבל מכינות, ממולא בהדס, בזרעים ובצמחים, ולפעמים מכיל שבעה גרגירי פלפל שחור, מלח ומסמרים קטנים. את השקיק שתפרו מבד עם וו לתליה, מצמידים לבגדים בתוך הכיסים, או, שמים בתוך הבית, ואפילו תולים אותו במכוניות מתחת למראה, כשהוא גלוי לעיני כל. עד היום רואים קמיע זה בישראל אצל נהגי מכוניות ונהגי מוניות, תלוי מאחורי המראות במכוניותיהם.
שניים-שלושה לילות לפני טקס החתונה, עורכים הורי הכלה מסיבה הנקראת "ליל החינה", בה מכינים עיסה מצמח החינה, וצובעים את אצבעות כף היד והרגליים של הארוסה ואת זרת יד ימין של החתן והשושבינים. צבע החינה המופק מן העלים של 'שיח הכופר', הגדל במצריים, בהודו ובצפון אפריקה, נחשב לצמח בעל סגולות כנגד עין הרע והגנה מפני מזיקין.
מורד מיכאל, מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם 1981.
הגנות וטיפולים
נוספים נגד עין הרע בקרב יהדות בבל
(חלק ז')
כף יד - בבגדאד היהודים היו טובלים כפות ידם בדמם של
הכבשים השחוטים, ומטביעים אותן על משקוף פתח ביתם, כסגולה נגד עין הרע.
עין הדג - אדם החושד שנפגע מעין רעה, יקח דג ויוציא עיניו
וידרוך עליהן ברגלו הימנית ויאמר: تنفقس عين الراعة - תנפקס עין אלראעה (העין אשר פגעה בי תימעך). אחר כך, יטמון אותן בשער החיצוני של הבית.
סגולה נפוצה נגד עין הרע, מזיקים, שדים ורוחות
רעות היא, לתלות על משקוף הכניסה לבית
"פרסת סוס, או חמור" (בערבית
בגדאדית יהודית עממית نعلجة מילה השאולה מ'פרסית'), כדי שעין הרעה תיתקל בברזל, תפגע בו ולא תפגע
בשוכני הבית. גם כיום אפשר למצוא פרסות חלודות תלויות מעל דלתות הכניסה בכמה בתים
בישראל. לפעמים,המאמינים בעלי יכולת תלו על הקיר בתוך ביתם, ראש אייל שקרניו הארוכות מאיימות לדקור את עינם של המבקרים החשודים בעינם הרעה.
אחד האמצעים השכיחים בקרב יהדות בבל למיגור הפחד, או פגיעה מעין רעה, הוא: "טקס יציקת העופרת" (בערבית בגדאדית עממית - صب رصاصايي – צב- רצצאיי). נשים, או סבתות שהתמחו בעריכת הטקס, נטלו שני מטילי עופרת נקובים, הניחום בתוך טס נחושת, התיכו אותם על האש, הוציאו אותם מהאש ויצקו מים קרים על העופרת המותכת, מעל ראשו של הניזוק, שכוסה במגבת, לבל יסתכל במתרחש. העופרת התגבשה וקיבלה צורות משונות, בדמותן של חיות טרף, או, בריות בדמות אדם. על-פי אמונה עממית רווחת, צורות אלו הן עילת העילות לפחד, או, לעין הרעה שפגעה במטופל. בין המטפלים, היו כאלה שהתיימרו לנחש ולקבוע, מי האיש, או האישה שפגעו בעינם הרעה במטופל, לפי הדמות שיצרה העופרת. מנהג זה עדיין קיים בשכבות מסויימות בישראל.
מעניין,
שמוזיאון ישראל הציג, לא מזמן, בתערוכת "החסידות", תמונה של חסיד
שמקבל טיפול בטקס 'יציקת העופרת', כשהוא
מכוסה במגבת וטס מעל לראשו.
עוד אמצעי שיהודי בבל השתמשו בו, כדי שישמור עליהם מעין הרע, נקרא: סמבוסכאיי (המילה בערבית יהודית בבלית מושאלת מפרסית) - זהו שקיק קטן בצורת משולש, שנשות בבל מכינות, ממולא בהדס, בזרעים ובצמחים, ולפעמים מכיל שבעה גרגירי פלפל שחור, מלח ומסמרים קטנים. את השקיק שתפרו מבד עם וו לתליה, מצמידים לבגדים בתוך הכיסים, או, שמים בתוך הבית, ואפילו תולים אותו במכוניות מתחת למראה, כשהוא גלוי לעיני כל. עד היום רואים קמיע זה בישראל אצל נהגי מכוניות ונהגי מוניות, תלוי מאחורי המראות במכוניותיהם.
שניים-שלושה לילות לפני טקס החתונה, עורכים הורי הכלה מסיבה הנקראת "ליל החינה", בה מכינים עיסה מצמח החינה, וצובעים את אצבעות כף היד והרגליים של הארוסה ואת זרת יד ימין של החתן והשושבינים. צבע החינה המופק מן העלים של 'שיח הכופר', הגדל במצריים, בהודו ובצפון אפריקה, נחשב לצמח בעל סגולות כנגד עין הרע והגנה מפני מזיקין.
מורד מיכאל, מחקרים בתולדות יהודי עיראק ובתרבותם 1981.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה