חג הסוכות בגלות בבל

חג הסוכות הוא אחד משלש רגלים, כינוי לשלושה חגים מקראיים בהם נצטווה עם  ישראל  לעלות  לבית - המקדש  בירושלים ולהביא תרומה מתבואתם ומפירותיהם. חגים אלה הם:  חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. חג  הסוכות נקרא גם  'חג - האסיף', מאחר ובחג זה מגיעה התקופה בשנה שבה אוספים את התבואה בשדה לאחר שנקצרה בחג השבועות: 'חג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה' (שמות, כג'). החג מכונה גם 'זמן שמחתנו', היות ובפסוקים בתורה המזכירים את החג, מצויין, בפירוש, הצורך לשמוח: 'ושמחתם לפני אלוהיכם'. גם הציווי: 'ושמחת בחגך' נאמר בתורה על חג הסוכות.

על בני ישראל, מסופר במקרא, כי כשעזבו את ארץ מצריים ונעו במדבר סיני, הם שכנו בסוכות:'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים, אני ה' אלוהיכם' (ויקרא, כג', מג'). ולכן, נצטוו לחוג את חג הסוכות כזכר לאותן סוכות בהן שכנו ביציאתם מצריימה. הסוכה הפכה להיות  גם סמל של הגנה לפי הפסוק בתהילים:'כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו בצור ירוממני'(תהילים, כז', ה'). זו למעשה אחת הסיבות הקיימת ביהדות לבניית סוכה בחג הסוכות.

יהודי בבל חיכו, בדריכות ובחוסר סבלנות, למוצאי יום כיפור כדי  להתחיל ולבנות סוכה, כדרכם מדי שנה, בחצרות בתיהם. כמעט בכל הבתים בעיראק הייתה חצר פתוחה לשמיים. הרובע היהודי געש מהתכונה ומהלמות הפטישים הילדים שמחו להושיט  עזרה  למבוגרים.  היהודים הקפידו לבנות  את  הסוכה לפי ההלכה, עם שלוש דפנות  מעץ  ולסוכך אותה בסכך, העשוי מחומרים הצומחים מהאדמה. בעיראק השתמשו בענפי דקלים שהערבים הכינו בעוד מועד לקראת  החג  ב'שוק האתרוגים', שנפתח במיוחד  בשכונת אבו-אל-סעד, במרכז הרובע. הסוכות קושטו בשרשראות נייר צבעוניות שהילדים עשו, תלו תמונות של קדושים  בדפנות הסוכה וממרכזה השתלשלו 'קנדיל', עששית  בכוס שמן ובה פתיליה  דלוקה, או, 'קיראיי', מנורת  שמן  תלויה, העשויה  מקערת זכוכית, הנתמכת בשלש  שרשראות  וכיפה עם וו לתלייה. בתחתית הקערה, חישוק עגול בצורת 'מגן דוד' להדלקת שבע הפתיליות, כנרות לנשמת האושפיז.

בהגיע המתפללים מתפילת ערבית מבתי- הכנסת, היו מסובים בסוכות  ליד שולחנות ערוכים, מקדשים על היין ומברכים על הארוחות. בתום הסעודה, פוצחים, כל  בני  הבית בשירים ובפיוטים שנכתבו לכבוד החג. אחד הפיוטים העממיים שנתחברו על-ידי רבני בבל ונתחבב על העדה הוא: 'סוכה ולולב לעם סגולה'.

בבוקרו של היום הראשון של החג, לאחר שובם הביתה מתפילה 'שחרית' מבתי-  הכנסת ולאחר קידוש וארוחת בוקר בסוכה, יצאו הגברים עם ילדיהם לבקר בבתי חברים וקרובים  ולאחל  להם  'חג שמח' - عيدكم امبارك  (מבורך חגכם),  יושבים בסוכה של המארחים, מנהלים שיחות על 'הא' ועל 'דא' ועל המשפחה ומתכבדים   ב 'מסאפאן' (מרצפאן), ממתק  מיוחד האפוי משקדים  וסוכר, שנשות  בבל הכינו לכבוד החג. חוזרים הביתה לאחר תפילת 'מנחה' בבית- הכנסת.

הושענא רבא חל ביום האחרון של חול מועד סוכות.  ביום זה מרבים לומר בקשות והושענות. ליל הושענא רבא נקרא ליל 'פסק הדין' לכל אדם לגבי חייו במשך השנה הבאה. לכן, נהגו להתכנס, לפחות מנין גברים בסוכה ולקרוא כל הלילה את הלימוד המיועד ללילה זה  בספר 'קריאי מועד' שנדפס בבגדאד. כמו-כן,  קוראים  'תהילים'  ותפילה לכבוד שבעת  האושפיזין, מלוות  בפיוטים  מיוחדים. גם הנשים אינן ישנות בלילה הזה ושומעות הלימוד, וכדי שלא תפול עלינן תרדמה, רגילות היו ללוש קמח ועושות מן הבצק חתיכות קטנות בצורות שעורה, וקוראים לזה 'שעריי', וביום שמיני עצרת, מבשלים את ה'שעריי' עם אורז.    
יום 'שמיני עצרת' הוא היום השמיני של חג הסוכות. הוא חג מקראי, יום שכבר לא יושבים בו בסוכה. הוא נחשב כחג עצמאי: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכה לא תעשו..." (במדבר, כ"ט, ל"ה). בחג זה נהגו לומר בבתי הכנסת בעיראק את 'תפילת הגשם', הנאמרת לפני תפילת מוסף, ומציינת את תהליך עונת הגשמים ובקשת שנה ברוכה: "משיב הרוח ומוריד הגשם". למחרת חג 'שמיני עצרת', חוגגים את 'חג שמחת תורה' שהוא 'יום טוב שני של גלויות', כפי שנהוג אצל היהודים בתפוצות.  


      

  

יום הכיפורים בקהילת בבל בגולה

חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. החל בליל מוצאי ראש חודש אלול,  מקפידים אנשי בבל, גם בישראל, להשכים קום לקראת קריאת הסליחות. הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה", או, "בין כסה לעשור". הם מוקדשים לבקשת סליחה ולמעשי כפרה.                                                    

בליל ערב יום הכיפורים ולמחרת, הרחובות ברובע היהודי הישן בבגדאד המו   אדם, רובם נהרו ל "סימטת- התרנגולות" (כוצ'ת אל-ג'יג'), לקנות עופות לשחיטה ולכפרות. הרבנים בבגדאד התירו למשפחות מעוטות יכולת  לפדות את העופות תמורת כסף קטן , שיינתן כתרומה לעניים.

בערבו של יום כיפור, נהגו בבתי הכנסת בבגדאד, במהלך היום, להתאסף קבוצות קבוצות ולערוך טקסי "התרת- נדרים". בכל קבוצה, מושיבים  שלושה אנשים  וכל הקהל עומד בפניהם. הם קוראים בקול רם את נוסח 'בקשת ההתרה' והקהל קורא עמם בלחש ומשיב להם מתוך הנוסח הכתוב. התפילה נתחברה בתקופת הגאונים והיא נאמרת בארמית, שפת הדיבור של רוב  היהודים בתקופה ההיא. הנוסח המקורי של התפילה מתייחס לנדרים שננדרו על-ידי האדם בשנה שחלפה: "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה" ונועדה להתנות, אך ורק, על נדרים ושבועות שנודר אדם כלפי אלוהיו, ולא נדרים שנודר אדם כלפי חברו.

ביום הכיפורים, שהוא יום צום ותענית, כמובא בתורה (ויקרא, טז', ל') מספר מאפיינים: צום, איסור מלאכה, איסור נעילת נעלי עור, איסור רחיצה, איסור משיחת הגוף בשמנים ואיסור על קיום יחסי מין. ביום זה, נהגו כולם, גברים, נשים, טף וילדים, ללבוש בגדים לבנים. היו  גברים שלבשו שמלות משי לבנות (דשדאשה). יש ומייחסים את המנהג ללבישת בגדים לבנים לפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו" (ישעיהו, א', י"ח). ייתכן שהמקור נעוץ  בבגדי הלבן שכהן גדול לבש בבית - המקדש בעבודת הקודש ביום הכיפורים, או, שזהו רמז שעם ישראל רוצה להידמות ביום זה למלאכים.

לאחר הארוחה המפסקת, בתי הכנסת ברובע היהודי ומחוצה לו המו אדם. לפני תפילת 'כל נדרי', החזן היה פוצח בקולו הערב בפיוטים 'לך אל תשוקתי' ו- 'שמע קולי' וכל הקהל היה מצטרף אליו כמקהלה. פיוטים רבים משובצים בסידורי התפילה נוסח בגדאד ליום כיפור, כאלה שנגינתם מרוממת נפש אדם וכאלה נוגים, שמקוננים על חורבן הבית ומביעים געגועים לשיבת ציון.

בתפילת 'כל נדרי', התפילה הפותחת של יום כיפור, מתירים את הנדרים של השנה החולפת, ובעיקר נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים חוזרים עליהם שוב ושוב. יום-הכיפורים אמנם מכפר על העבירות שבין אדם לבוראו, אך על עבירות  שבין  אדם לחברו אין כפרה מהאל, עד שיפייס את חברו. על-כן, נוצר, איפא, מנהג שבו החזן בבית הכנסת, בערב יום כיפור, לפני פתיחת ההיכל, מבקש מקהל המתפללים לעשות  חשבון נפש ולבקש סליחה איש  מרעהו, לקראת יום זה, וליישב חשבונות אישיים בדרכי שלום. הוא מבקש מכל הקהל לעמוד ולומר ביחד בקול רם: מחלנו ! מנהג זה קיים גם כיום בבתי הכנסת של יוצאי עיראק בישראל.

למחרת, רוב היום עובר בתפילות  בבתי הכנסת, שכללו וידויים ועשיית חשבון נפש כללי, תהליך  שבו מתוודה האדם על חטאיו  לפני האל ומכיר בקיומם, וקבלה שלא לחזור עליהם בעתיד. בתפילת "מוסף", קורא החזן את "סדר העבודה", בו מפורט תהליך העבודה בבית המקדש שהיה  קיים, כי יום  זה הוא היום היחידי שבו  נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, לבקש כפרה על העם.

קהל הצמים בבתי הכנסת  חיכה בקוצר רוח לפיוט "אל נורא עלילה" במנגינה שאהבו לשמוע, ולתקיעה בשופר המבשרת את  סיום הצום.