"גירושין" בנוסח יהודי בבל בגולה

הנישואין של יהודי בבל בגולה התבססו, בעיקר, על מוסד השידוכין, ששלט באוירה  מסורתית ונוקשה, ולא איפשר לבן/בת הזוג לעמוד על טיבו של הצד שכנגד תקופת זמן סבירה בטרם חופה. זה היה כמעין הגרלה שזימנה לכל אחד מהם הפתעות, אם לחיוב, אם לשלילה.

הסיבות הנפוצות שהובילו לגירושין היו: חוסר התאמה, התמסרות הבעל לטיפה המרה או להימורים, סכסוכים משפחתיים, עקרותו של אחד מבני הזוג (לרוב האשימו את האישה), מחלה תורשתית, בגידתה של האישה (סיבה זו הייתה נדירה מאוד והחברה התייחסה אליה בחומרה רבה).                                    

חרף כל ההתפתחות החברתית שחלה בקרב החברה היהודית במשך הזמן, עדיין נשאר מעמדה של האישה נחות ממעמדו של הגבר. הדבר מצא את ביטויו בנורמות חברתיות יותר מאשר בחוקים. לא הוגשה תביעת גירושין בגין בגידתו של הבעל, אפילו לא מצד אשתו, מכיון שכל החברה התייחסה למעשה כזה בפחות חומרה ממעשה בגידתה של האישה.                                                                

למרות שמבחינת החוק דין עקרות הבעל כדין עקרות האישה, לא היה קל יותר לתת גט לאישה מאשר לבעל, אלא, שבדרך כלל תביעת הגט באה יותר מצדו של הבעל מאשר מצד האישה. אם בדברים מהותיים כגון אלה הנורמה החברתית הייתה לצידו של הבעל, הרי על-אחת כמה וכמה בדברים פחות מהותיים או חמורים. מכל מקום, לא בית הדין הרבני ולא משפחות בני הזוג היו מזדרזים לתבוע גטין. הם היו מנסים את כוחם להשלים בין בני הזוג בדרכים שונות. אם המאמצים שנעשו עלו בתוהו, אזי לבית הדין הרבני לא היה מנוס והוא דן בתביעת הגיטין (*).                            

היו שתיארו את הנישואין בקרב היהודים בעיראק  כנישואין קתוליים, כמו בנצרות, לא כמו באיסלאם, שם המצב הפוך, כמאמר הפתגם היהודי הבא:                                                   حشتا بلشتا زويج النصارة (קשר בל יינתק כמו נישואי הנוצרים).                                   בנישואי נוצרים אין גירושין ולא פירוד, אלא במוות (חוץ מעובר על הדת). בחברה המוסלמית נחשבת האישה כרכושו הפרטי של הבעל, כיון שדת האיסלאם היא חוק במרבית הארצות המוסלמיות . גם חיי החברה מושתתים על חברת הגברים ואילו האישה נמצאת מחוץ לתחום החברתי והציבורי. לכך, היו השפעות והשלכות גם על חיי המשפחה בקרב היהודים (**).

כמעט בכל המקרים, בת שנפרדה מבית הוריה ועברה לחיק בעלה, לא תוכל, אפילו רצתה, לשוב ולחזור אל בית הוריה, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, כמאמר הפתגם הבא:                   البنيتي مثل القوصة, من تنشلع من التنور ما تغد تنلزق (הבת כמו כיכר לחם, אם נתלש מהתנור לא נדבק שוב).

לא היה אומדן סטטיסטי אז על שיעור הגירושין בקרב יהודי עיראק, אולם, בדרך כלל, היה זה שיעור קטן יחסית, וזאת מחמת הבושה שבדבר והקטנת סיכוייה של האישה הגרושה להינשא שוב. לפיכך העדיפו רוב הנשים להשלים עם גורלן המר, יהיה מה שיהיה יחסם של בעליהן אליהן, ובלבד שלא תחזורנה אל בית הוריהן, כמאמר הנשים בפתגם הבא:                        

جهنم زوجي ولا جنت ابويا  (לחיות בגיהנום אצל בעלי ולא בגן עדן אצל אבי) (***).

(*)  מאיר,  י  - התפתחות חברתית ותרבותית של יהודי כיראק מאז 1930 ועד  ימינו , נהריים, ת"א, תשמ"ט, 1989.                                                (**)  סחייק, ש. תמורות במעמד היהודיות העירוניות בבבל מסוף המאה הי"ט, פעמים , 36, תשמ"ח.                                                                        (***) מאירי, י. על נהרות בבל, 2006 , ירושלים. 

ד"ר דב יוסף ותקופת "הצנע" בארץ

לאחר מלחמת העצמאות ופתיחת שערי הארץ לעליות המוניות, מאות אלפי עולים הציפו את הארץ, ביניהם 120,000 יוצאי עיראק שעלו בהמוניהם, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". תופעה זו, הקשתה על הממשלה לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים הנחוצים להם: מזון, דיור, תעסוקה, בריאות, חינוך, וכו'. הוצאות המדינה עלו על הכנסותיה וקשיי היומיום במעברות הביאו את הממשלה להכריז בשנת 1949 על תוכנית "צנע", ומינתה את  ד"ר דב יוסף לשר "הקיצוב והאספקה".

תכנית הצנע נמשכה עשר שנים, עד שנת 1959. לכל אזרח חולק פנקס "נקודות" שרק באמצעותו ניתן היה לרכוש את המצרכים הבסיסיים: סוכר, שמן, בשר, אורז, קמח, ביגוד וכו'. כל אזרח הוצמד לחנות מכולת, לחנות ירקות ולאיטליז קבועים מהם יוכל לקנות את המצרכים המגיעים לו. עם קבלת המוצרים מהחנות, הסוחר היה גוזר את התלושים המתאימים מתוך פנקסי הקצבה ומוסר אותם לסיטונאים, כדי לקבל הקצבה מחודשת.

לחם אחיד הוקצב לכל נפש במשורה, כדי שלא ישתמשו בו גם להאכלת עופות וחיות בית אחרות. במקום קפה ייבאו תחליף לקפה ובמקום חלב וביצים שהיה מחסור בהם, חולקו אבקת חלב ואבקת ביצים. הייתה תקופה שלא היה סוכר ובמקומו חולקו סוכריות שאותן המיסו לתוך כוס התה. הספרדים, ובמיוחד יוצאי עיראק, אוהבים לבשל אורז, כמעט דבר יום ביומו, ומאחר ואורז לא היה בהישג, הכינו הנשים העיראקיות פתיתים אפויים מקמח, במקום אורז, וקראו לפתיתים אלה "אורז בן-גוריון", על-שם ראש הממשלה דאז.

ד"ר דב יוסף ניצח על משרדו ביד רמה וביוזמתו נקבעו איזה מצרכי מזון ומלבושים יובאו ואיזה מהם ייכנסו תחת פקוח, כיצד תתבצע החלוקה ואיך ינוהל הפיקוח. הקושי ביישום התוכנית נבע כתוצאה מסירבול ומביורוקרטיה שנוצרו בחלוקת פנקסי התלושים למשפחות ובקשר עם החנויות בבלימת השוק השחור שצמח עקב כך. גם חלק מבעלי חנויות המכולת השתתפו בחגיגה ומכרו בסתר, בצד המוצרים המתוקצבים, גם מוצרים ללא תלושים במחירים מופקעים.

מפקחים, כפטריות אחר גשם ששוטטו בחנויות ובאוטובוסים במעקבים אחר מבריחים, היקשו על חיי האזרחים. חיפושים טורדניים באוטובוסים ובמקומות אחרים אחר הברחת עופות וביצים מהמושבים הולידו תופעות מבדחות מצד הנוסעים, גם מאלה שלא היו מעורבים בהברחות. תופעות של קרקורי תרנגולות קולקטיבי מצד כל נוסעי האוטובוס, כדי להסתיר את העופות שהוברחו ע-ידי המבריחים, היקשו על הפקחים לבצע את משימותיהם.  

ימי המעברות ויהדות בבל

                                                                                                                                                           

בשנות החמישים למאה הקודמת, לאחר מלחמת העצמאות, מאות אלפי עולים מארצות רבות, הציפו את הארץ, מהם 120,000 עולים מעיראק שעלו ארצה במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. רובם חיו במעברות משך שנים רבות, ללא פרטיות ובצפיפות נוראה בתוך אוהלים, בדונים או פחונים. קשיי היומיום במעברות כללו את תקופת הצנע והאבטלה, את החורף הקשה של שנת 1951 שגרם להצפות רבות ולהתמוטטות אוהלים והמים הגיעו לגבהים מדאיגים מאוד. גם מערכת החינוך סבלה ממחסור במבנים, בציוד ובמורים מוסמכים.                                                                                                                 

העולים, שרכושם הוקפא לפני יציאתם מעיראק, הוגבלו לקחת עמם מספר פרטי לבוש,2-3 ק"ג בגדים ונאסר עליהם לקחת מסמכים, כסף ודברי ערך מכל סוג שהוא. חיפושים מדוקדקים נערכו בשדה התעופה בבגדאד על-ידי המוכסים, והעובר על הוראות אלו דינו מאסר.

רוב העולים מעיראק שהו במעברות ולרובם היו המעברות חוויה משותפת קשה, בשונה מיוצאי קהילות אחרות שרק חלקם הגיעו למעברות. באותן שנים פורסמה כתבה בעיתון "ידיעות- אחרונות" שכותרתה הייתה: "עליכם ללמוד מילה חדשה "מעברות" (25.5.1950)". אין זאת רק מילה חדשה, כי אם תופעה חדשה, שבאה לפתור את בעיית המגורים בעקבות גל העלייה ההמונית (*).

רוב הגברים העירוניים שהגיעו ארצה מעיראק, היו מעונבים וחנוטים בחליפות מחוייטות והנשים בשמלות מהודרות, שנקנו על-ידי הבגדאדים בקניון 'אורוזדיבאג' היוקרתי ברחוב אל-רשיד בבגדאד. עם רדתם מכבש המטוסים שהביאו אותם ארצה, חיכתה להם בשדה התעופה בארץ קבלת פנים מצמררת. במקום לקבל אותם בזרי פרחים, או בסבר פנים יפות, חיכו להם פועלים שהחזיקו בידם מרססים וריססו אותם, אחד אחד, כמו אל בהמות, בחומר D.D.T., חומר כימי רעיל ממשפחת ה- organochlorine המשמש להדברת מזיקים וחרקים, שגרם לחלק מהם גם נזקים גופניים. היום, משרדי הבריאות בעולם אוסרים מגע אדם עם חומר זה, העלול לגרום מומים מולדים ואוטיזם. זה היה מעשה מכוער ומשפיל ועלבון צורב שהותיר טעם רע שאנשי העדה ממאנים להשלים עמו עד היום. ימים רבים לא יכלו העולים להסיר את האבקה והריח החריף של ההדברה שנדבקו בבגדיהם ובגופם, מאחר ולא הייתה להם האפשרות להתקלח ולנקות את גופם. חומר ה-D.D.T.  רוסס גם על עולי צפון אפריקה ואחרים מעדות המזרח שעלו ארצה.

העולים הועמסו יחד עם מזוודותיהם, משער הקליטה (העלייה) בחיפה, אל המעברות, שהיו פזורות ברחבי הארץ, במשאיות המיועדות להובלת פרות, משך שעות, עד שהגיעו ליעדם.   בשער העלייה החתימו את ראשי המשפחות על טופס הלואה  בסכום 60 לירות ובתמורה סיפקו להם מיטות ברזל, מזרוני קש ושמיכות צבאיות.                                                                  

המצב הסניטרי במעברות היה בכי רע. היו מספר ברזי מים שפוזרו בשטח. השירותים, שמוקמו רחוק מהאוהלים, היו למעשה בורות סופגים מסריחים בצורה נוראית והיה קושי להגיע אליהם,  במיוחד בלילות ובחושך, כאשר ברקע ייללו התנים והפחידו את הילדים. המקלחות שנבנו בתוך פחונים היו מוצפים וכללו צנורות מים דולפים.

הגברים גוייסו לעבוד בעבודות יזומות שנקראו (עבודות דחק), תמורת סכום זעום, שכללו עקירת עצים, חפירת תעלות וניקוש עשבים. חוסר תאורה ברחובות בלילות ומרחקים למשרדי השירותים ומוסדות ציבוריים, היקשו על הקהל לבצע משימותיו.

במהלך השנים, עולי עיראק התגברו על הקשיים וצלחו את המעבר הקשה שאירע להם. כל אחד פילס לעצמו את דרכו בנתיבי החיים שבחר לעצמו ובכוחות עצמו. בזכות חריצותם והתמדתם, הם הגיעו להישגים גדולים ומרשימים בכל תחומי החיים בארץ.

(*)  עידית פנחס, נהרדעא,גליון 19, יולי 1997.

מרוצי סוסים בבגדאד מאז והיום (ريسز في بغداد)

המתחם למרוצי סוסים בבגדאד, שהיה הראשון במזרח התיכון, הוקם על-ידי האנגלים בשנת 1920 בגדה המערבית של נהר החידקל (אלכרח'). המסלול נבנה בסגנון אנגלי וכלל מסעדות, מבני משרדים, אשנבי קופות למכירת כרטיסים, אולמות ועמדות צפייה אופטימליות על המירוצים. כרטיסים בערכים שונים , לפי בחירת המהמר, שנופקו באמצעות הקופאי, ממכונות אוטומטיות שהובאו מאנגליה במהלך השנים, נשאו, מלבד תאריך המירוץ והשעה, גם מחיר הכרטיס, מספר הסיבוב, מספר הסוס המתחרה ושמו, גזעו ושם הרוכב עליו (הג'וקר). התחרויות שנערכו פעמיים בשבוע כללו מספר סיבובים, ונועדו למרחקים קצרים שבין 1000 ל-1600 מטרים. יש הסוברים שהאנגלים הקימו את המסלול בזמנו, כדי להעסיק את הצעירים ולהרחיקם מלבחוש בפוליטיקה המקומית.

כמה מהמקצים נועדו לסוסי טורוברד, סוסי המירוץ האנגלים המסורתיים, ואילו מקצים אחרים התבססו על סוסים ערביים, גזע בעל סיבולת גבוהה מאוד ומרץ רב. הסוסים הוזנקו מתוך שער מיוחד והסוס שעובר ראשון את קו הגמר, הוא המנצח. הסוסים המנצחים מגיעים זה אחר זה, הראשון, השני והשלישי, אל רחבת המנצחים, שם עטים עליהם הבעלים והמאמנים המאושרים.

ערב רב של מהמרים גדש את המתחם, מהם שהפרוטה מצוייה בכיסם, ומהם דלפונים הגונבים מכל הבא ליד כדי להמר. היו גם יהודים מכורים למשחק, ביניהם כאלה שהימרו בסכומים סבירים למטרת ספורט, סקרנות והנאה. ישנם מהמרים שהתמחו בטיבם של הסוסים המנצחים, בשמותיהם, בשושלת היוחסין שלהן, בפרשיהן , בגילם, במשקלם ובשווים, וישנם כאלה שאינם מתמצאים בפרטי הסוסים ומניחים את כספם על קרן הצבי בתקוה לנצחון.

אמנם הקוראן מטיל על המוסלמים איסור על שתיית משקאות אלכוהוליים ומשחקי מזל שטומאה הם ומעשה מן השטן (הקוראן, סורה 5, פסוק 90), אך מהמרים לא מעטים  גודשים את קופות המכירה כשהם שיכורים.

המפסידנים מבין המהמרים נופלים, אט אט, לחסדם של נושכי נשך ומלווים ברבית, שאורבים להם בכל פינה באצטדיון. חלקם של המהמרים הכבדים, שהתמכרו למשחק, שוקעים בחובות כבדים, עד כדי סגירת עסקיהם ומשכון, או מכירת נכסיהם ובתיהם וכל אשר להם, כדי לפרוע את חובותיהם.

בזמן מלחמת המפרץ, כאשר צבא ארצות הברית הציב  בבגדאד טנקים גם בשטח האיצטדיון, סוסים רבים נהרגו או מתו והג'וקרים והבעלים ברחו לארצות ערב השכנות. בגמר המלחמה, חזרו הענינים, אט אט, למסלולם והמרוצים שוב התחדשו.

מועדון מירוץ הסוסים בבגדאד, שהוקם כדי לאמן פרשים ובעיקר, לטפח ולהכין סוסים מגזע ערבי לקראת התחרויות, ראה ימים יפים יותר, בעיקר, בשנות הארבים למאה הקודמת, עד שקיצונים ואנרכיסטים השתלטו עליו, ביניהם בנו של סדאם חוסין, עודאי, שהנהיג משטר אכזר, והטיל קנסות, עד כדי מכות מוות  לג'וקרים שהסוס שלהם הפסיד. באמצע שנת 1990, סדאם חוסין הורה להפסיק את ההימורים על סוסים, עקב תלונות שקיבל מנשים שבעליהן התמכרו למשחקים ואיבדו את חסכונותיהם ורכושם בהימורים. כיום, המועדון פעיל והמירוצים חזרו למסלולם.

לימודי שחייה לבנים בקרב יהדות בבל בגולה

הורים רבים מקרב הקהילה היהודית בבגדאד, דאגו ללמד את בניהם שחייה בצורה מסודרת. כמובן, מטעמי צניעות, הם לא הירשו לבנות ללמוד שחייה. את ילדיהם הם רשמו בבית הספר לשחייה, צ'רדאע' (جرداغ), שעל גדות נהר החידקל, בניהול שחיינים יהודים, ביניהם ששון שמאש, שהיה אחד המורים בבית הספר. בתחילת השיעורים, התקין המורה מצופים (كرب - כרב), עשויים מבסיסי שדרת עץ התמר, אותם עטף ביריעת בד, כדי להגן על גופי התלמידים.  את המצופים הוא קשר משני צידי המותניים, הכניס את התלמידים בזהירות רבה  למים, ובהתאם לקצב ההתקדמות בשחייה של התלמיד, היה מקטין  את מספר המצופים.

המים בנהר החידקל רדודים הם עד למרחק עשרות מטרים. אך, משהפכו עמוקים, התלמידים צפו יחד עם המורה והיו שוחים בקצב שהלך והתחזק. המורה הוביל ראשון, תוך כדי הפניית מבטו לאחור מדי פעם, והתלמידים שוחים בעקבותיו בתנופה. אך, כל אימת שהקבוצה עברה בשחייה מתחת לגשר, בעיקר בשעות הצהריים, כשהיא חוצה את הנהר, מהגדה המזרחית אל הגדה המערבית, היו ילדים פרחחים שעמדו על הגשר וצפו על השוחים, צועקים וזורקים עליהם אבנים. הם גם התחרו ביניהם מי יגיע ראשון בקפיצה מן הגשר אל הנהר.

בעונת הקיץ החמה בבגדאד, נהגו משפחות יהודיות רבות לשכור סירת משוטים ושטו אל הג'זרה (جزرة), אי חולי קטן בלב נהר החידקל, שנוצר מנסיגת המים בחודשי הקיץ. משפחות רבות נהגו לבלות על האי עד שעות המאוחרות של הלילה, בין היתר, במשחקי מזל, באכילת דגי שבוטי (מסגוף), שדייגים מקצועיים דגו אותם וצלו אותם במקום, ובשמיעת שירים מכלי נגינה שונים, בעיקר צ'לע'י בגדאד, המנוגן על-ידי להקה מוסיקלית ונגנים יהודיים, שהנעימו את השהייה במקום. 

מסביב לג'זרה שטו להם בעצלתיים, כלי שייט עגולים (גפף), העשויים מעצי ח'יזראן קשתיים חזקים ומשוחים בזפת. הם שטו על פני נהר החידקל, כשהם עמוסים עד לעייפה אבטיחים ומלונים, המובלים אל החוף ומועברים למכירה בשוק.

תרבות ומוסר בקרב יהדות בבל בגולה

התפיסה של טוהר מיני בקרב יהודי בבל, אשר חלה על גבר ואישה, מקורה בספרות התלמודית, והיא נפוצה, ואף התחזקה, באמצעות ספרות המוסר של התקופה, שהייתה ספוגה ברעיונות ספר "הזוהר" וספרי קבלה אחרים, המחמירים בעניין זה. בספרות ההלכה והמוסר היהודיים מובלט בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי השרוי בלא אישה מסור לפיתויי היצר (1).

יהודי עיראק, לא רק שמרו על הפרדה בין-מינית, ואסרו על מגע בין גבר לאישה, אלא גם דאגו להסיח דעתם של הבחורים מלהרהר על מין, ומכאן, התפתחה האימרה הידועה בערבית בגדאדית: مايسيغ يحطون الولد يهرهر- מאייסיר' יחיטון אל-וולד יהרהר (אסור להניח לבחור להרהר על 'מין' ).

גם הרב יוסף חיים זצ"ל בספרו "קאנון אל-ניסא" (חוק הנשים 1906), הזהיר את הבנות והנשים היהודיות בגולה מיציאה לתרבות רעה, וכתב: "אישה אשר טמאה השטן במעשים רעים, יכניעו אותה לאט לאט, וילחכנה בעשב הנלחך. תחילה יכשילה בדבר קטן, וייחשב בעיניה כאילו אין בו עוון, לאחר מכן, יפילה בים הגדול.."  ועוד הוא כותב: "כל אישה אשר תלכלך את שולי בגדיה, ותחלל קניין ה' ותהיה מופקרת, תגרום לאביה ולאימה קללה וחרפה, ותביא לקהילתה בושה וכלימה. הלוואי ויקצר הבורא חייה, ולא תהנה בטובה. אתן המאזינות, חלילה לכן מהפשע ומהפריצות, ישמרכן הבורא מכל רעה וחסרון" (2).

הזנות בקרב יהודיות עיראק הייתה קיימת, אם כי, בהיקף מצומצם מאוד. הסיבות שהביאו להידרדרות יהודיה לעסוק בזנות, בזמנו, היו, בעיקר, כלכליות, הכתמת שמה, או, עקב אובדן בתוליה בטרם נישואיה. נשים יהודיות שעסקו בזנות בחרו למקם את עסקיהן בסמטאות צרות וחד- סטריות, בתוך הרובע היהודי העתיק, עד כמה שאפשר, רחוק מעיני השכנים.         

שלטונות עיראק בימים ההם קבעו תנאים ומקומות בהם מיסדו את הזנות ופיקחו על פעולתם. אחד המקומות המפורסמים האלה, שמוקם ברובע הזונות הרשמי, נקרא קלצ'יי (كلجيي), שהיו לו שתי כניסות: אחת, דרך הרחוב המרכזי של בגדאד, 'אל-רשיד' (شارع الرشيد), והשנייה, דרך סימטא צרה מרוחקת מהכביש. דיירי הסימטא התלוננו בזמנו בפני השלטונות, על הטרדות ומעבר של לקוחות וזונות, סמוך לבתיהם ודרשו לסגור קצה זה של הרחוב. הסרסורים והזונות התנגדו לכך, בטענה שהדבר יפגע בפרנסתם, וכי לקוחות רבים יימנעו מלהיכנס דרך הרחוב הראשי, שהומה אדם, מחשש שזהותם תיחשף על-ידי עוברים ושבים. גם ראש העיר של בגדאד דאז, עבד אל-מג'יד אל-שאווי (عبد المجيد الشاوي) התנגד לכך. למעשה, גם מיסוד הזנות על-ידי השלטונות, לא חיסל את תופעות בתי הזונות הבלתי חוקיים, מה גם, שהשלטונות, לרוב, התעלמו מפעילותם.

עתון 'אל-וסט אל-בחרינייה' (الوسط البحرينية), היוצא לאור בבחריין, כתב בגליונו מספר 3910 מיום 22.5.2013, כי מקורות יודעי דבר מטעם משרד הפנים העיראקי, דיווחו לסוכנות הידיעות הצרפתית 'פראנס- פרס'    ,(France Press Newsכי מספר רעולי פנים חמושים, פרצו לאחד מבתי הזונות בשכונת היוקרה "זיונה" בבגדאד, ירו  והרגו שבע בנות וחמישה לקוחות ונמלטו מן המקום. שבוע לאחר מכן,  באותה שכונה, התנפלו אלמונים חמושים על חנויות לממכר משקאות חריפים, האסורים על-פי חוקי האיסלאם, ירו ורצחו שנים- עשר איש ועקבותיהם נעלמו. העתון מציין עוד, כי במהלך ארבע השנים האחרונות התרבו בתי הזונות ברובע יוקרתי זה, שפעלו באופן גלוי ולא מוסתר, בתוככי האוכלוסיה, למרות חוקי המדינה האוסרים זאת.

(1)  "הדים מבבל", יהושע מאירי, ירושלים, 2006.                                                                                                                                              (2) "מוצפי-רבנו", פרק ראשון, עמ' 18 ו-21.  

                                                                     

 v

תפקידי הגברים במשפחה בגלות בבל

בבגדאד וסביבתה האבות היו רוב הזמן עסוקים ולא היה להם הזמן הדרוש ליטול חלק בניהול המשפחה. משימה זו הוטלה, לרוב, על כתפי האם "ללמד את ילדיה דרך ארץ, לחנך אותם, ללוות אותם, להוכיחם ולפקח על מעשיהם" (הרב יוסף חיים ז"ל בספרו חוק הנשים - قانون النسا). תפקידו של האב, היה בין היתר, לפרנס את המשפחה ולדאוג לכל צרכיה.

יהודי עיראק, במשך דורות, בגלותם בבבל, דאגו לחנך את בניהם  מגיל רך חינוך דתי מסורתי וזה היה, בעיקר, תפקידו של האב לדאוג שהילדים ילמדו תורה ויספגו סדרי התפילה ויתלוו אליו לבית הכנסת בימי חול ובמועדים.

בבוקר, היה האב משכים קום, נוטל לידו סל נצרים (זמביל - زمبيل ) העשוי מעלי כפות תמרים, יוצא לשוק הקרוב, לפעמים עם פיז'אמה, או עם שמלת גברים (דשדאשה - دشداشة) לקנות את המצרכים הדרושים ליום-יום למשפחה, באין אמצעי קירור בימים ההם.

לעת ערב, לאחר שהגברים גמרו עיסוקיהם ועבודתם, רובם הלכו להתפלל 'מנחה וערבית' בבית הכנסת, ובצאתם משם, נכנסו לאחד מבתי הקפה (צ'ייכאנות - شاي خانة), שהיו פזורים ברובע  היהודי בקרבת ביתם. ריחות עשן של טבק הנרגילות (نركيلة) והסיגריות עלו לאויר והגברים ישבו על ספסלי עץ פשוטים, התגודדו חבורות חבורות מסביב לשולחנות ושוחחו ביניהם בקול רם, שהחריש אוזניים. הם שיחקו שש-בש (טאולי - طاولة) ודומינו (דומנה - دومينو), לגמו קפה תורכי מריר וחזק, או, גמעו תה חריף (כסכין) אשר בושל בישול ממושך על אש קטנה, נמזג בכוסיות קטנות מעודנות (אסתיכאנאת - استكانات) והומתק בגבישי סוכר (קנד- قند). המבוגרים שביניהם שילשלו בידם שרשרת חרוזים (סיבחה - مسبحة) , מחרוזת  חרוזי 'עינבר' שקופים, כאילו ניסו לעמוד על טיבם ולחזור ולאמת את מספרם. רוב המחרוזות היו שחורות וחלקן חומות בהירות, שזהרו באור יקרות.

מתוך מכשיר הרדיו הענק בקעו קולותיהם הנוגים של הזמרים מוחמד עבד-אל-והאב (محمد عبد الوهاب), פריד אל-אטרש, (فريد الاطرش), סלימה פאשה מורד  (سليمة باشا مراد), אום כלת'ום (ام كلثوم), אסמהאן (اسمهان), פ'ירוז (فيروز),  או, מקאמות של נאט'ם אל ע'זאלי (ناظم الغزالي), מוחמד אל-קובנצ'י (محمد القبنجي), צאלח ודאהוד אל-כוייתי (صالح وداوود الكويتي) ואחרים. גם כאן, הסתובבו רוכלים רבים והציעו את מרכולתם. הם הציפו את בתי הקפה מכל עבר: מצחצחי נעליים, מוכרי  סידקית וחפצים קטנים לצרכי יום-יום, מקבצי נדבות, מוכרי לחם השעורים החמים והטעים, שנקרא 'לחם עניים' (خبز الشعير), מוכרי הבייגל (بقصم), מוכרי הבדים (قماشات), הסיגריות והגפרורים, מוכרי החומוס המבושל (لبلببي), וכו'.

המבנה המסורתי- הפטריארכלי של המשפחה בעולם המוסלמי היה משותף לכל השכבות שבקהילת יהודי עיראק, והאב היווה סמכות עליונה ובלתי מעורערת (1).   על אף שהגברים נטלו חלק מועט בניהול חיי המשפחה, האישה נתנה כבוד רב לבעלה ומקומו של האב במשפחה היהודית בגולה היה רם ונישא וכולם סרו למרותו ולפקודתו, כמאמר הפתגם הבגדאדי : " الاب  رب" (האב ריבון), או: "الرب من فوق والاب من تحت"  (הריבון מעל והאב מתחת).                                                      

(1)  "מגמות", כרך ו', עמ', 239.