vתמורות שחלו במלבושי הנשים היהודיות בגלות בבל

המשפחה הבבלית שמרה על רמת חיים מסורתית גבוהה, על חיי צניעות האישה ועל טוהר חיי המשפחה, ומעמדם של ההורים היה דומיננטי. אומנם, מעמדה של האישה היהודיה היה שונה מזה של האישה המוסלמית, והיה פער בין החברה המוסלמית הפטריארכלית לזו היהודית, שהיתה פתוחה יותר ושמרה על ייחודה, אך, בשל דרישת הקוראן מן הנשים המוסלמיות שלא להראות את פניהן בפני זרים ולהסתיר את גופן (1), נהגו גם הנשים היהודיות, כמנהג הנשים המוסלמיות להסתיר את יופיין ולכסות את גופן, מכף רגל עד ראש, בתוך 'עבאיה', שמלת משי שחורה, ואת פניהן הליטו ברעלת 'פושי' שחורה, שהשאירה את עיניהן חשופות לסביבה, בבחינת 'רואה ואינה נראית'.

גם במקורותינו מוזכר 'הצעיף' במקומות רבים. באחד מהם, למדים אנו, מדברי חז"ל, על רבקה ותמר שנתכנסו בצעיף ובשכר על צניעותן זכו הן לתיאומים. על רבקה אמנו נאמר: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית, כ"ד, ס"ה), ועל תמר נאמר: "ותכס בצעיף" (בראשית, ל"ח, י"ד). רבי יונתן בן עוזיאל (2) קרא לצעיף שבפסוק זה 'רדיד' ורבנו סעדיה גאון קרא לו 'סדין גדול המכסה את גוף האישה'. זהו למעשה אותו סדין , הדומה לעטיפה העשויה משתי יריעות בד מחוברות לאורכן, שנקרא 'איזאר', שנשות יהודי בבל הנשואות עטו על גופן בשבתות ובחגים. ה'איזאר' נארג בחוטי משי וחוטי מתכת (זהב או כסף) ונכלל בתכולת הנדוניה שסיפקו הורי הכלה לבתם. יחד עם האיזאר, נהגו הנשים היהודיות לכסות את פניהן ב'חיליי'. זוהי רשת  כהה ונוקשה, ארוגה משערות זנב סוס, ונראית כמסך שחור המכסה את פני האישה. יהודי בבל נהגו לכסות אישה שנפטרה ב'איזאר' שלה, ולאחר הקבורה, תרמו אותו כ'פרוכת' לבית- הכנסת. היו נשים ששמרו על ה'איזאר', הצליחו להביא אותו בעלייה ארצה ותרמו אותו למוזיאון שהוקם ליד 'מרכז מורשת יהדות בבל' באור-יהודה.

גם רבנו, הבן איש-חי (הרב יוסף חיים זצ"ל), מצטט את המקורות וכותב בספרו 'חוק הנשים'(3) (قانون النسا) : "המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האישה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה ועד עקבי רגליה, והנשים יישארו במלבוש השמלה העוטפת את כל הגוף, ואפילו הם נשים זקנות".

עם תחילת החינוך המודרני בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עם הכיבוש הבריטי ופתיחת בתי ספר גם לבנות, נבקעו סדקים בחומת הצניעות, והאישה הלכה והשתחררה מהצעיף, בעיקר, בתוך הסביבה היהודית ואט אט, חדרו לאופנת הגברות תלבושות אירופאיות והנשים היהודיות החלו להתהדר בהן.

(1)אורי רובין, הקוראן, פרשת 'האור', סורה 24, פסוק 31: "ואמור למאמינות כי תצנענה את מבטן ותשמורנה על תומת ערוותן, ולא תחשופנה את שכיות חמדתן, מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן...".                                              

(2)רבי יונתן בן עוזיאל, מגדולי החכמים בימי בית שני, תירגם את הנביאים לארמית ורבים עולים אל קברו ליד היישוב 'עמוקה', כסגולה למציאת זיווג.

(3) מוצפי - רבנו,  'חוק הנשים', פרק יז'.

הבתים ברובע היהודי העתיק של בגדאד

הרובע היהודי התפתח סביב מרכזי המוסדות החינוכיים והדתיים: בתי ספר יהודיים, מרפאות, חנויות, מוסדות ציבור, בתי-כנסת ובקרבת השווקים "חנוני" ו- "שורג'ה". בתוך בגדאד הייתה הפרדה בין שכונות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות וחלק מהשכונות היו מעורבות. הבתים בבגדאד העתיקה היו ברובם בנויים מלבנים שרופות, יצוקות מאדמת משקע הנהר (טיט -טין). השימוש באבנים שרופות היה נפוץ בבניין היסודות והקירות ואילו הדלתות והחלונות היו עשויים מעץ. בדרך-כלל, הבתים היו תלת קומתיים, עם גג שטוח סביב חצר פתוחה לשמיים שנתנה מרחב פתוח לדייריה. בחורף הובילו מרזבים עשויים חרס את מי הגשמים מן הגגות אל בורות ניקוז שנחפרו בסמטאות. דלת כניסה כבדה הובילה אל החצר שבצידה הפנימי, והקיפה את הבית על חדריו, מרפסת גדולה (טרמה). הקומה התחתונה של הבית שקועה בחלקה מתחת לפני הקרקע של החצר, ומשום כך, לא הגיעו אליה קרני שמש כלל. מרתף זה שימש מחסה במשך היום מחום הקיץ הלוהט של עיראק, שם איכסנו שימורים ומי שתייה בתוך מיכל חרס גדול (חיב) והמים הסתננו וזלגו ממנו אל כד חרס קטן (נקוטה), ממנה מזגו את המים הצוננים. בתי השימוש, שכונו בפי יהודי בגדאד, 'אדבח'אנה, או 'בית-הכבוד', יועדו לישיבה מזרחית ומוקמו, בדרך-כלל, בקומה העליונה, שבה נבנו גם חדרי השינה והמגורים בהם ניתן לשהות רק בעונת החורף הקרים.

הבתים ברובע היהודי העתיק נבנו צפופים זה לזה וסמוכים זה אל זה וסימטאות צרות עברו ביניהם, רובן ללא מוצא, מה שהקנה להן בטחון כלשהו. אזורים מסויימים, בהם רוב מוסלמי לא היו בטוחים ופחד היה להלך בהם, במיוחד בלילות. השלטונות הציבו בכל סמטה שומר לילה שנקרא (פצואן), לבוש מדי חאקי מהוהים, על חזהו נעוץ סמל כוכב נוצץ מנחושת ועל כתפו מחזיק רובה צ'כי, ארוך קנה, דגם משנת 1898, לא בטוח אם יודע הוא להשתמש בו בכלל. תפקידו היה להדליק את פנסי הרחוב בסימטאות שבאחריותו לקראת החושך, לדאוג לבטחונם של הדיירים ולמנוע התנכלויות מצד פורעים ושודדים. היו נוטרים שהעלימו עין ולעתים אף שיתפו פעולה עם העבריינים.

היות והחום בקיץ בעיראק היה בלתי נסבל, נהגו המשפחות לישון בעונת הקיץ הלוהט על גגות הבתים. הציבו שם מיטות ועלו על יציעיהם במקומות שקבעו להם. היו זוגות נשואים שישנו על מיטות מחופות ברשת צפופה ודקה (כילה), שהקיפה את המיטה מסביב, בגובה של כמטר ומחצה, כדי להשיג את מירב הפרטיות וההגנה מפני יתושים, זבובים ומיני מעופפים עוקצניים.

לפנות ערב, בטרם עלו המבוגרים על הגג, עלו הילדים כדי להעיף את העפיפונים שהכינו, או קנו ולהתחרות ביניהם על גובה מעופם. הילדים גדשו את הגגות והשמיים הפכו למרבד ססגוני של צורות וצבעים. היו ילדים שציפו את החוטים באבקת זכוכית כדי להילחם בעפיפוניהם של ילדים אחרים, לקפד את חוטיהם ולהפיל אותם לכיוונם. הגג מילא תפקיד חשוב בחיי המשפחות היהודיות. בימים הקרים של החורף, הם ניצלו את חום השמש למפגשים משפחתיים ולארוחות, במיוחד, בשבתות ובמועדים אחרים והילדים השתובבו ושיחקו על הגג עם חבריהם או אחיהם.

היו גם מפריחי יונים מקצועיים שהתמקמו על גגות בתיהם. מפריח יונים כזה הציב שובך באחת הפינות בגג והיה עסוק במרבית הזמן בהפרחתן. מקל מנצחים בידו, מסתכל אל על, לא גורע עין מהן ומאיץ בהן בקולות מיוחדים, המובנים רק להן, להמשיך במעופן סביב סביב. וכך, יונים אחרות מהסביבה מצטרפות ללהקה ומגיעות לשובכו ונשארות עם החבורה הותיקה. באמצע הגג הכין מלכודת: סל נצרים גדול, מונח במהופך, עם פתח לכניסת יונים תועות או מזדמנות , פיזר בתוכו גרעינים שיובילו לפיתויין ולכניסתן ולבסוף ללכידתן. ילדי הבית תפסו מרחק, עשו תצפית וציפו בשקט ובדומיה אחר המתרחש. 

בראשית שנות הארבעים, פיתחו יהודים, בעלי אמצעים, במהירות רבה, איזורים יוקרתיים חדשים מדרום לעיר בגדאד. רבעים אלה נבנו בסגנון אירופאי, עם איזורי וילות בתכנון ובממדים מרשימים, ונבנתה טיילת שלצד נהר החידקל שהייתה זרועה בתי קפה רבים, שיושביהם גברים בלבד.

אטלייה "חגולי"

" האטלייה” (בית- ספר לעיצוב, לתפירה ולרקמה), הוקם בבגדאד על-שם מייסדו, יחזקאל עזרא יהושע  מאיר, שכונה בשם החיבה 'חגולי'. חגולי הוא  דודי, אחיו הבכור של אבי מנשה ז"ל, היה איש ציבור ומילא תפקידים שונים בחיי קהילת יהודי בבל בבגדאד. הוא היה גבאי בית-הכנסת 'נעסה', חבר ב "אגודת עוזרי דלים", חבר "בועד תלמוד תורה", פעיל ב "אגודת הכנסת כלה",    וב "אגודת השכנת שלום בין  איש לאשתו". הוא היה בעל חנות לנעלי נשים ובעל מקצוע מעולה, וכמעט, רוב הכלות הזמינו אצלו את נעליהן. הנשים שישבו בחנותו וחיכו למדוד את נעליהן, דיברו וריכלו הרבה על משפחות הסובלות מחרפת רעב, שבנותיהן הגיעו לפירקן, ואין בידן האמצעים להשיאן, וקיים חשש שהבנות תסטינה מדרך הישר. מכאן, ראה חגולי צורך דחוף ללמד את הבנות מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס ממנה, ותאפשר להן לממן את ההוצאות הדרושות לחתונה.

הוא רתם ברעיונו את חברי הקהילה שנתנו לו גיבוי והתחיל לפעול. הוא עשה את עבודתו בעקביות נפלאה, הסתובב  בבתי הכנסת בכל יום שבת, נשא דרשות והתרים את הציבור.      הוא סגר את חנותו, אסף את התרומות ופתח מכון לתפירה בדירה שכורה. בתחילה, עם עשרים תלמידות. ואט-אט, לאחר שהוצף בבקשות לרישום תלמידות, הוא בא בדברים עם גב' מסעודה בת-דוד שמטוב, אשת  סר עזרא סחייק מלונדון, שאימצה את הרעיון, רכשה שני בנייני ענק, שיפצה אותם ושלחה ציוד חדיש מאנגליה. כך, הגיע מספר התלמידות שלמדו בבית הספר, שנפתח רשמית בשנת 1919, ל- 400-450 ובשנת 1940 הגיע מספרן לכ-600 תלמידות. בית-הספר יועד לתלמידות ממשפחות עניות, או יתומות, שלמדו בו  חינם. חגולי דאג בעצמו לכל פרט במוסד וניהל אותו משך 26 שנים עד לסגירתו בשנת 1945. הוא הקפיד על משמעת חזקה וצניעות, כיאה לבת ישראל, דאג למחסורן של הבנות ועזר להן לקראת נישואיהן.

משפחת סחייק המשיכה להזרים את תרומתה השנתית למכון, ומספר שנים לאחר פתיחתו, רכשה עוד בנין  סמוך, ופתחה בו בית-ספר יסודי לבנות ונשאה בנטל הוצאותיו, כדי שהבנות תלמדנה בו חינם. גם בית-ספר זה נוהל על-ידי חגולי. בנות שסיימו כיתה ו' המשיכו את לימודיהן במקצוע העיצוב והתפירה בבנין ה'אטלייה' הסמוך. בשני המוסדות לימדו רק מורות מהקהילה ואמי רחל ז"ל הייתה אחת מהן.

השמלות היו נבחרות על-ידי מזמיניהן מתוך מגזינים צרפתיים, כמו 'ברדה', או עתוני  אופנה מערביים אחרים, שהגיעו לעיראק עוד לפני תום המאה ה-19. הזמנות היו מתקבלות גם מנשות שרים ומבית המלוכה, ויותר מוסלמיות, נשות החברה הגבוהה היו מזמינות את שמלותיהן באטליה.

העתון  היהודי "למצבאח" (المصباح – המנורה)  שיצא לאור בבגדאד, פירסם בגליונו מספר 92, עמוד 4, מיום 11.3.1926, מאמר על ה'אטליה', בו נכתב:"במכון מייסודם של סר עזרא ששון ורעייתו מאנגליה, ובניהולו של יחזקאל יהושע מאיר (חגולי), לומדות 450 תלמידות, את מקצוע העיצוב, הגיזרה, התפירה והריקמה (ברודרי), בניצוחן של ארבע מורות ומנהלת. השמלות, הכריות ודברי הריקמה המיוצרים במכון זכו למוניטין רב ועולים בטיבם בהרבה על התוצרת המיובאת מחוץ-לארץ. אין פלא, כותב העיתון, שבוגרת המסיימת את לימודיה ונכנסת לחופה, מאפשרים לה, אם תרצה, לערוך את חופתה בין כותלי בית-הספר, זוכה בשמלת כלולות חינם ומעט כסף שחסכה, נפרדת מחברותיה ונכנסת לחיים חדשים, כשהיא מצויידת במקצוע מכובד". לאחר סגירת ה 'אטליה', בשנת 1945, נמסר בית-הספר היסודי לבנות לידיים פרטיות.

טקס ברית המילה בקרב יהדות בבל בגולה

בן זכר, בניגוד לבת, שימח את ההורים והמשפחה בלידתו. הבריתות היו מתקיימות, בדרך כלל, בבית היולדת והלילה לפני טקס הברית נקרא "ליל עקד אליאס" -   ليل عقد الياس – ליל קשירת ההדס". הם האמינו בנוכחותו של 'אליהו הנביא' ביום קיום הטקס וגם בלילה שלפניו. שמו של אליהו הנביא בערבית נקרא "אליאס" (ياس - יאס) ובערבית יהודית בגדאדית פירושו "הדס".

גם בקוראן מוזכר אליהו הנביא כ"אליאס" (סורת 'המקנה' 6, שורה 85).

ערב לפני הטקס, הביאו מבית הכנסת את כסא 'אליהו הנביא' כשהוא עטוף בבד קטיפה. הם קשרו בארבע פינותיו ענפי הדס, הניחו עליו 'חומש' ו'ספר זוהר', הלבישו בקרנותיו שני זוגות רימונים של ספר תורה וקישטו אותו בפרחים, במיוחד, בעלי צמח הפיגם (שיח בר ריחני), שנזכר ב'משנה' ( מסכת כלאים, א', ח') ונחשב מועיל כנגד עין הרע. ליל 'עקד אליאס' נחגג בשירה, בזמרה ובריקודים וחצרות הבתים של החוגגים נתמלאו אורחים ושולחנות ערוכים לסעודה.

בעיראק, לרוב, היה הסנדק אבי הבן (שנקרא הבהבן). לפעמים הוא בחר באביו, בסבו או באחד מנכבדי הקהילה. בחירת אבי האב כסנדק ענתה על האימרה הידועה בפי יהודי בגדאד: "אבן אבנכ אבנכ ואבן בנתכ לע - ابن ابنك ابنك وابن بنتك لع – בן- בנך הוא בנך, ובן בתך- לא!. את המוהל הזמינו מבין אלה שהיו מוכרים למשפחה ובעלי נסיון. אגב, המוהלים היהודים בבגדאד היו די מפורסמים שהוזמנו למול בנים גם בקרב המוסלמים.

את התינוק היו מלבישים שמלה רקומה בפסי זהב וכובע תחרה. הגשת התינוק לסנדק (תקדומאיי - تقدومايي) על-ידי אישה נחשבה אצל יהודי בבל לסגולה טובה. זכות זו ניתנה, בדרך כלל, לרווקה, או, לאישה עקרה מבנות המשפחה. אם היא רווקה, איחלו לה שתינשא במהרה ואם עקרה היא, נהגו לברכה: "אינשאללה תפרג' עליכי – انشاللة تفرج عليكي – בעזרת השם תיושעי), או בברכה: "סנת איללח' אתחט'נין וולד- سنت اللخ اتحضنين ولد - (שבשנה הבאה תחבקי בן). היו אף כאלה שהמליצו לאישה עקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, מתוך אמונה שזו סגולה לפוריות. מנהג זה רווח גם כיום בקרב חלק מעדות ישראל. חכמי עיראק יצאו חוצץ נגד מנהג זה, שיש בו משום עבירה מפורשת על ההלכה האוסרת אכילת בשר, או דם אדם (ראה גם "ילקוט יוסף", מהדורת התשס"ז, פרק ח', ט"ז).

היו משפחות ששמרו בקפדנות על הערלה, מחשש שתיחטף בידי אחת הנשים העקרות שביקרו בטקס.

לאחר הברית, על רקע צהלת הנשים (הלאהל), ותוך כדי שירת הפיוט המפורסם: "בסימן טוב, בן בא לנו, בימיו יבוא הגואל", חילקו לקהל המוזמנים 'חלקום' עם 'כעכים', שנאפו במאפייתו של האופה 'עאבד' היהודי בשכונת 'קמבר עלי', שהתמחה באפיית מיני מאפים לחגים ולשמחות. ריחו  של התבלין העיראקי - חואייג' – حوايج נדף מהכעכים ועורר את תאבונם של המסובים.    

Alliance Schools in Iraq

Alliance Schools in Iraq

The Alliance Israelite Universelle (Kol Yisrael Haverim), is a Paris-based international Jewish organization founded  in 1860 to promote the idea of Jewish self-defense and self-sufficiency through education and professional development. The motto of the organization is the Jewish Rabbinic injunction: “All Jews bear responsibility for one another”. Its first Alliance elementary school for boys that opened in Baghdad toward the end of 1864, did not pass totally without opposition. The religious hierarchy opposed the move bitterly, and the  traditional  teachers  of Torah in the various Istadhs, partly no doubt, out of fear for the sources of their livelihood, called the school teachers “heretics".

The school for boys was reopened in 1872 and was latter known as the “Albert

Sassoon” (*). The language of instruction was French and the curriculum included biblical Hebrew, Arabic, Turkish and English, history, geography, arithmetic, physics and chemistry.

In 1893, the first Alliance elementary school for girls was opened in Baghdad, known as Laura Kadoorie, in a building donated by a former Baghdad Alliance graduate, Sir  Eliezer Kadoorie  (1867-1944), a philanthropist, living in Shanghai and Hong  Kong.

By 1913, the Alliance opened schools in other Jewish centers in Iraq. It was only after the British occupation of Iraq in 1917, that the number of the languages taught at Jewish schools was reduced to four (Arabic, Hebrew, French and English), as there was no need for Turkish.

At the beginning of the 20^th century, the Jewish communities of Baghdad started building their own modern schools for both boys and girls, and the role of Alliance school became less crucial in the education of Iraqi  Jewish children. most of them attended these schools founded and administered by the local Jewish community. In addition to these schools, Jewish boys and girls  enrolled in government  schools, either 

because of their proximity to the place of residence, or because they charged no fee.

(*)  Sir Albert  Sassoon (1818-1896) born in Baghdad and died at Brighton, England, was a British-Indian philanthropist and merchant. He erected  in Baghdad the school of the Alliance Israelite Universelle, presenting  to the Jewish community free of all encumbrances.

v

טקס  החתונה בקרב  יהדות בבל בגולה

עוד בטרם התקיימו טקסי חתונות בבתי- הכנסת בבגדאד, רוב המסיבות  נערכו בבתים, מפני שגדולים היו וחצרות רחבות ידיים היו בהם. מסביב לקומה  העליונה של הבית,  הצטופפו הילדים לאורך המעבר וצפו על הנעשה בחצר למטה. לקראת החתונה, הייתה הכלה לעתיד זוכה לביקורה של ה- "חיפאפה" (הקוסמטיקאית), שהייתה מסירה לה את השערות, היכן שצריך, ומאפרת אותה.   

להכנת התבשילים לערב החתונה, היו מזמינים טבחים, או טבחיות  שהיו  מביאים אתם סירים ענקיים. מלבד הבישול, היו גם מכינים דברי מאפה ומתיקה, בקלאווה, חלקום, לוזינה וכו'.  

לאחר הקידושין, על-ידי רב ושבירת הכוס על-יד החתן, זכר לחורבן בית המקדש, פורץ הקהל, במיוחד הנשים, בקול צהלה, מלווה ביללות שמחה מחרישות אוזניים (הלאהל), מתנפלים על החתן והכלה בחיבוקים ובנשיקות ומאחלים להם מזל טוב וחיי אושר. בגמר הטקס, מזמינים את האורחים לשבת סביב שלחנות ערוכים ולסעוד את ליבם מהמטעמים ומהשתייה, כדת וכדין.

העתון היהודי "למצבאח" (المصباح – המנורה), שיצא לאור בבגדאד, בגליונו מספר 23, מחודש נובמבר, 1924, עמוד 6, יצא בהתקפה חריפה על המנהג המגונה, לפיו: "נשים, בבגדאד ובסביבתה, נוהגות לפקוד את מסיבות החתונות, להשתתף בשמחה ואף ליטול חלק בסעודה, למלא את בטנן בארוחות דשנות ומגדניות, מצחקקות ומרכלות על הזוג והמשפחה, מבלי להיות מוזמנות". העתון מציע: "להקפיד על ההזמנות ולעקור מנהג זה מן השורש".

באותו העתון, בגליונו מס' 26, עמוד 5, נשא חבר ועד הקהילה, מר ששון מורד, הרצאה בראש השנה, בבית הכנסת "אליאנס", בה הוא הוקיע את מנהגי החתונה שמכבידים על חלק גדול מהאוכלוסיה שלנו, בשל ההוצאות הכספיות המרובות הכרוכות בכך ומכניסות אותם לחובות כספיים גדולים". הוא קבל נגד "מנהיגינו הרוחניים שאינם נותנים דעתם על כך, ואינם ממלאים את שליחותם כראוי".

לאחר שכל האורחים התפזרו וכל אחד חזר לביתו, פרשו החתן והכלה  לחדרם, שם חיכתה להם, לפי מנהגי העדה, ארוחה מיוחדת שנשלחה להם על-ידי הורי הכלה: "ג'ג'י ודיק" (תרנגול ותרנגולת צלויים). לאחר מכן, התייחדו וכל אותה עת המתינה להם, מחוץ לחדרם, ה- "מאשטי" (המדריכה), אישה, אשר עיקר תפקידה, הוא להדריך את החתן והכלה, איך עושים אהבה ולייעץ לכלה בענייני ההתייחדות בליל הכלולות. ה- "מאשטי" נהגה ליטול מהזוג שהתייחד, את הבד שהוכתם בדם בתולי הכלה ולהציגו לראווה בפני הורי החתן, כהוכחה על בתוליה, ומוסרת אותו, לאחר מכן, לאם הכלה ששהתה באותה העת בביתה, מחכה לתוצאות. 

vv 

חג "החנוכה" בקרב יהדות בבל בגולה

"חנוכה" הוא חג ובו שמונה ימי הודאה(*) שתיקנו בני ישראל בזמן בית המקדש השני, לזכר נצחון על הכובשים היוונים והמתייונים בארץ-ישראל (164 לפנה"ס), וכן, חנוכתו מחדש של בית-המקדש ותופעת נס פח השמן. 'חנוכה' אינו בגדר מצווה בתורה שבכתב, אלא, מקורו נשאב מדברי חכמים. שם נוסף ל'חנוכה' הוא:"חג האורים", אותו תיעד לראשונה ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו. יש הסוברים שהמילה 'חנוכה' מורכבת מהמילים חנו ו- כ'ה, שמשמעותן שביום כ'ה בכסלו, חנו (זכו למנוחה) בני ישראל מאויביהם.

בערבו של ראש חודש 'טבת', היה מנהג בקרב יהודי בבל להשתטח על קברו של הצדיק יהושע כהן גדול, הקבור בגדה המערבית של נהר החידקל, להדליק נרות ולזמר שירים ותשבחות. כמו כן, היו מדליקים נר לזכרו של רבי מאיר בעל הנס.

בבגדאד נהגו היהודים להדליק, בדרך כלל, את נרות חנוכה בחנוכייה עשוייה מכסף טהור, אותה גם העניקו לילדיהם כמתנת נישואין. היו גם חנוכיות, לרוב עשויות מכסף טהור, בנויות מתשע טבעות גדולות, ומחזיקות  תשע כוסות, הנדלקות באמצעות פתיליות ספוגות מים ושמן.

אומנם, מצווה להציב א ת החנוכיות על אדן החלון לראווה, או, בסמוך לדלת כניסה, כדי לפרסם את נס פח השמן, אך יהודי בבל השאירו את החנוכיות הדלוקות בפנים הבית מתוך פחד מפני המוסלמים. לאחר הברכות והדלקת הנרות, שרו במשפחות שירי חנוכה עממיים, מיוחדים לחג זה ובמנגינות מיוחדות.

בימי החנוכה נהגו יהודי בבל לאכול מאכלי חלב, זכר לנס שנעשה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול, נערה מבנות הנביאים, שהאכילה את ראש היוונים, ממלכי יוון במעדני גבינה ושכר, עד שנרדם. אחר-כך, הרגה אותו, וכל צבאו ברח. כמו כן, נהגו הנשים להכין לביבות מטוגנות בשמן, זכר לנס פח   השמן, שהחשמונאים הדליקו ממנו את המנורה במשך שמונה ימים.                                                

(*) "ימי הודאה" הם ימים מיוחדים בלוח השנה העברי, שנקבעו כדי להודות לה' על הנסים והנפלאות שעשה לעמו ישראל.