הדקאקאת - الدقاقات (המתופפות)

"דקאקה" מהמילה הערבית (يدق) פירושה: דופק, מקיש, מתופף, פורט על כלי-נגינה, וכו'. הדקאקות היו זמרות יהודיות בגדאדיות, שליוו את שירתן בשני "תופי- דויד" קטנים בצורת קערה מחוברים ביניהם. בלועזית נקראים    “Kettle-drum” ובפי יהודי בבל: "נקארה" (نقارة).

להקת הדקאקות הורכבה ממתופפת אחת או יותר, שהופיעו, בעיקר, בשמחות משפחתיות, כמו טקסי החינה, וגם בחגיגות עממיות מסורתיות, כמו בעליות לרגל (זיארה) של היהודים שפקדו את קברי הצדיקים הטמונים בעיראק. סולנית הלהקה  הצטיינה בקולה הערב, בעוד שיתר חברות הלהקה ליוו אותה בתופים ובשירה. הדקאקות היהודיות היו פופולריות גם בקרב המוסלמים המקומייחם ונקראו להופיע בשמחות שלהם.

ב "מקרא" בולטות דמויותיהן של נשים מתופפות בליווי שירה ומחול. המפורסמת מביניהן היא מרים הנביאה: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ'). על העלמות המתופפות בתהלוכת בני-ישראל בבית המקדש כתוב: "קדמו שרים (המשוררים) אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות" (תהלים, ס"ח, כ"ו).  ועל הנשים שבאו להקביל פני הנלחמים משדה הקרב, לאחר שהיכה דוד את גוליית, כתוב: ".. ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל בשירה ובמחולות לקראת שאול המלך, בתופים ובשלישים" (שמואל, א', י"ח, ו'), ועוד.

לילה אחד, או שניים לפני החופה, נהוג היה בקרב יהדות בבל לחגוג את חגיגת  ה"חינה" בקטס בו הוזמנו רק המשפחה הקרובה. את תערובת החינה שמשפחת החתן הביאה יחד עם מתנות וממתקים לכלה, היו מגוללים לכדוריות קטנות ורכות ומניחים אותן על קצה עשר אצבעותיה של הכלה ועל קצה זרתו של החתן המיועד. בדרך כלל, הזמינו דקאקה למאורע, שפרסה מחצלת קטנה, עליה ישבה ישיבה מזרחית ושרה, בערבית יהודית, תוך כדי תיפוף, שירי הלל ותשבחות לכלה ולחתן המיועדים ולמשפחה. ובתמורה, העניקו לה המסובים שטרי כסף ביד נדיבה. אחד השירים שנחרת בזכרונם של יהודי בבל, מתחיל במילים:    ليلة الحنة ما نجوز منا - انشاللة الكنة تتهنا ابعمغا "על (ליל) החינה לא נוותר, נאחל לכלה חיי הנאה ואושר" מנהג זה של הדקאקות החל לדעוך, אט אט בשנים שלפני העלייה ההמונית, עד שנמוג.

קברו של הצדיק "שיך יצחק גאון"

אחד הקברים שיהודי בבל נהגו לפקוד, כמעט מדי יום, הוא של הצדיק "הרב יצחק גאון" (המוסלמים מכנים אותו 'שיך'). הוא נפטר בשנת 688 לספירה ונקבר בבית- הכנסת הקרוי על שמו. בית-הכנסת נמצא ברובע היהודי הישן של בגדאד, באמצע שוק "חנוני" המפורסם, והיו לו שני פתחים, פתח אחד לשוק והשני מוביל לשכונת מגורים. הרב נתמנה, בשנת 656 לספירה, לעמוד בראש ישיבת "פירוז שבור" בבבל, בתקופת המעבר בין 'הסבוראים' לבין 'הגאונים'. הישיבה התקיימה מספר דורות כישיבה השלישית בבבל, במקביל לישיבות "פומפדיתא" ו"סורא". הרב יצחק גאון היה ראש הישיבה האחרון ב"פירוז שבור", עיר גדולה בבבל הסמוכה לנהרדעא, שבתלמוד נודעת בשם "בי-שבור" (1).

בעת כיבוש בבל בידי המוסלמים, מידי האימפריה הסאסאנית, בראשות החליף עלי אבן אבי-טאלב (علي بن ابي طالب) בשנת 658 לספירה, היהודים נטו לצד החליף והרב יצחק גאון יצא עם תשעים אלף יהודים, שבאו להקביל את פניו של המנצח, וכתגמול, גידל הכובש את מעמדו של הרב והגדיר אותו כשני במעלה אחרי ראש הגולה (2).

בית-הכנסת "שיך יצחק" היה פתוח יום יום, התפללו בו מספר מניינים והיה בו גם בית-מדרש ללימודי "תורה בעל-פה" לעיוורים, שנתמך על-ידי הקהילה.     בשבתות, לפני תפילת 'מנחה', התקיים בו שיעור ב 'גמרא' וב 'פרשת השבוע'. רוב קהל המתפללים פקד את הקבר לפני או אחרי התפילה. גם הרב יוסף חיים זצ"ל נהג להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת, בצהרי ימי כיפור, ולפקוד את הקבר.     הקבר היווה מוקד משיכה להמונים, גברים, ילדים ונשים ובמיוחד, לבנות יהודיות שהגיעו לפירקן, ובאו לבקש מהצדיק ,משאלות ובקשות, למציאת בן-זוג, לשם כך, הוא כונה "שיך יצחק אבי הבנות" –  شيخ اسحاق ابو البنات.

הנוסע בנימין השני, יהודי מאירופה שביקר בבגדאד בשנת 1850, כתב, בין היתר, בספרו מסע ישראל: "בעיר בגדאד נמצאו תשעה בתי-כנסת ושמונה מהם בחצר אחד. בית-הכנסת התשיעי, שהוא בניין גדול מאוד, נשען על שישה-עשר עמודים, ובו קוראים מגילת אסתר בארבעה עשר ובחמישה עשר לירח אדר. בפנים הבית לא נראה שום דבר יקר ערך. ספון הבית מקושט בהמון חרושת עץ מעשי ידי אמן. הבית הזה ייקרא בשם בית-הכנסת של יצחק גאון, ובחדר אחד בבית-הכנסת הזה נמצא קברו של ר' יצחק גאון הנזכר, גבוה כקומת איש, מעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים. אצל הקבר ההוא ילמדו עשרה אנשים תמיד ומתפללים שם תפילתם".                                                                                     הקבר נשמר בידי היהודים עד לעלייתם ארצה.

(1)ברכות (נ"ט).                                                                                                                                            (2) האינצקלופדיה היהודית "דעת".

קברי צדיקים

קברו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן

אחת מהמסורות החשובות המרכזיות בקרב יהודי בבל, הייתה מנהגם לפקוד ולהשתטח על קבריהם של גדולי הנביאים הקבורים בבבל, שחלקם גלו לשם עם  חורבן הבית. אחד מהם, קברו של הנביא יחזקאל. מתחם בנוי בכפר צ'פ'ל, עיירה קטנה כ-100 ק"מ דרומית לבגדאד על גדות נהר הפרת. נוסף לקברו של הנביא יחזקאל, קבורים בעיראק גם הנביאים עזרא הסופר, נחמיה, נחום, דניאל ויונה- הנביא.

הנביא יחזקאל  בן בוזי הכהן הוגלה יחד עם כוהני ירושלים בגלות יהויכין ב-  586 לפני הספירה. נבואותיו נאמרו לפני חורבן הבית הראשון ולאחר חורבנו ב- 587/6  לפני הספירה. עד החורבן, מנה הנביא יחזקאל את חטאיהם של יהודי הגולה וטען שהם אשר יביאו לעצמם את הגלות והשיעבוד, והזהיר בפני חורבן אם לא יתקנו את דרכם. לאחר החורבן, ביושבו בגולה ליד נהר כבר בבבל, חדל הנביא מנבואות התוכחה והזעם, שהפכו לנבואות נחמה ועידוד:  הוא השווה את הגולים המיואשים ל'עצמות היבשות', אשר הרוח האלוהית עתידה להחיותם: "כה אמר ה' לעצמות (היבשות) האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם.....והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל, לז', יד').

כבר מתקופת הגאונים, ישנם תיאורים על עלייה לרגל של יהודי בבל אל הקבר בשני מועדים עיקריים: חג השבועות, שנקרא בפי יהודי בבל: עיד לזיארה – عيد  لزيا رة (חג העלייה לרגל) וחודש אלול. הביקור בחג השבועות קשור להפטרה מפרשת "יחזקאל" (יחזקאל א', א') הנקראת ביום הראשון של שבועות. בעלייה לרגל הגיעו יהודים לא רק מעיראק, אלא גם מהארצות השכנות ולעתים, גם מארצות רחוקות, לערוך הילולות, לבקש בקשות, לתת תרומות ולקיים חגיגות המלוות בתפילות, זמרה וסעודות. פיוטים רבים ושירי 'זיארה' עממיים שחוברו על-ידי המבקרים, הביעו בצורה קלילה ומשעשעת את דרכי המסע וחוויות הביקור במתחם הקבר. שירים אלה המוכרים בשם 'צורי גואלי-יה' שחוברו בערבית בבלית והביעו געגועים לירושלים ולבית המקדש, נתחבבו על יהודי בבל ובמשך הזמן, אף הוסיפו בתים נוספים והתאימו אותם גם לשמחות ולאירועים אחרים.

אהבתם של יהודי בבל לנביא יחזקאל לא ידעה גבול. רבים מילדי עיראק קרואים של-שמו (גם אחי) והיו נשבעים בו 'וולנאבי' (בשם הנביא). גם הערבים מכבדים  את זכרו ומכנים אותו ד'ו-אל-כפ'ל – ذو الكفل (בעל הערבות), כמוזכר פעמיים בקוראן (1). ישנם סיפורי עם רבים המחזקים את האמונה במעשי נסים ונפלאות שמחולל הנביא יחזקאל.

בתוך המתחם, עמד בעבר בית-כנסת גדול שאירח את המבקרים הפוקדים את הקבר. לאחר הגירת יהודי עיראק בשנות 1950-52, הייתה מזימה, מצד הממשל, להפוך את בית הכנסת למסגד, שנבלמה על-ידי כוחות יהודיים מחו"ל ואנשי דת מקומיים. כיום, לאחר שעיראק התרוקנה מיהודיה, ממשיכים לפקוד את הקבר, המהווה מקום משיכה ועלייה לרגל, גם למוסלמים וגם לנוצרים של המדינה.

                    

(1)  קוראן- סורה 21, פסוק 85.
       קוראן-סורה 38, פסוק 48.

Jewish Iraqi Proverbs - امثال يهود العراق

Proverbs (امثال) defined as a short expressions of popular wisdom, those who say great deal in very few words and reveal many aspects about the cultural traditions of the society. Thousands of common proverbs spoken by Babylonian Jews, during their exile, are the best indication of their popularity, especially when they quoted at the right time and gave support to the statements. The larger portions of proverbs contain manifestation of fact, which express philosophical truth and reality: المثل ما قال شين كذب "A proverb tells no lie".

Many proverbs seem to be common property of other nations: Jewish Arabic proverbs represent the upholstered of Aramaic, Islamic, Classical Arabic, Talmudic, Biblical, Turkish, Persian, English and French influence,

Proverbs of practical understanding and judgment are very numerous.They were used for moral teaching and instruction: اليتعب يلقي   "He who endeavours find" (He who  bears hardship will be rewarded).

Many proverbs are medical advise, prescription and health remedy:                               كل شين عل عيفي حلو  "With good health, everything tastes delicious".                  (سايل لمجغب ولآ تسايل طبيب (حكيم   "Ask the experience one, don't ask the doctor". 

Example of proverbs originated from the Bible: بيغ لشغبت منو ماي لآ تفر بينو حجاغة      "Do not drink from the well and then throw a stone into it"  בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.  Even William shakspeare (1564-1616), in the "Rape of  Lucrece (1594)", a narrative poem about the legendary Lucretia, wrote: "Mud not the fountain that gave drink to thee"

In grief and sadness, proverbs give support and relief:  كل ويحد وهمو على قدو  "Everybody's worries are in proportion to his endurance"                                   ما تضيق الآ تفرج ِ "After distress comes relieve"

The rapid disappearance of Jewish Bagdadi dialect after their emigration to Israel in the years 1950/1952, prompted me to collect thousands of their proverbs from the mouth of living men, before men and proverbs vanish.                                                                  

  

יהודים יוצאי עיראק בהודו

בראשית המאה ה-19, עם הגברת האפשרויות הכלכליות במזרח  התיכון, בייחוד בהשפעת הבריטים, גל של יהודים יוצאי עיראק היגרו להודו והשתקעו בערים בומבאי או כלכותה והביאו עמם את התרבות היהודית של ארצות המזרח התיכון. כמה משפחות יוצאות עיראק התעשרו ממסחר, בעידודם של הבריטים, חלקם פעלו כסוכנים של מפעלים גדולים לעיבוד כותנה, יוטה וטבק. כמה מיהודי בגדאד התערו בסחר האופיום, שהיה חוקי אז ועשו בו הון. הם השתלבו בנקל במקומם החדש, וחלקם עלה חיש בסולם החברתי והכלכלי. הם הקימו בתי דפוס עבריים, בתי-ספר ובתי כנסת, מוסדות חינוך, רפואה ורווחה רבים, שהיו פתוחים לכל. הם נשארו קשורים להלכות ולמסורת של בגדאד, דבר שהשתקף במרבית המנהגים, כמו טקסי מילה, אירוסין, חתונות וקבורה. הסגנון הערבי נשמר במוסיקה, בלבוש ובביגוד, במשך שנים רבות.                       

יהודי הודו נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות, הנבדלות זו מזו מבחינת המסורת ההיסטורית,המבנה החברתי והמנהגים: יהודי קוצ'ין (לבנים ושחורים), בני ישראל, והיהודים הבגדאדיים. יהודי בגדאד תרמו, במידה רבה, לטיפוחן האסתטי של בומבאי ושל כלכותה. הם היו פעילים בענייני ציבור והוענקו להם משרות מכובדות של שופטים ומושלים, ושירתו במועצות הערים בומבאי וכלכותה. במאה העשרים כיהנו סרג'  דוד ששון ומאיר נסים בתפקידי ראשי עיריית בומבאי. סר ויקטור ששון ייצג את בעלי בתי- החרושת של בומבאי בבית המחוקקים ההודי והגן על תעשיית הטקסטיל המקומית מפני התקנות המגבילות, שכפו עליה הבריטים. הבגדאדים שאפו להיטמע בחברה הבריטית ולהיחשב לאירופאים מבחינה תרבותית ופוליטית כאחד.

בשנת 1947, קבעה ממשלת הודו תקנות כלכליות חדשות, שהגבילו את הייבוא ופיקחו על מטבע החוץ, דבר שהכביד על עסקיהם של רבים מהבגדאדים. אט אט, איבדו רבים את מקום עבודתם ומרביתם הצליחו להגר לארצות אחרות, כגון: אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, ורק מעט מהם עלה לארץ ישראל. היהודים הבגדאדים ההודים שעלו לישראל לא נטו לשמור על זהותם הקהילתית, אלא, התערו בקהילה היהודית הגדולה, שעלתה ישירות מעיראק.                              

v

שבת נשים (סבת אל-נסואן - سبت النسوان)

אצל יהדות בבל בגולה, השבת הראשונה שלאחר החופה, נקראת "סבת אלנסואן" - שבת נשים), שבה, לפי המנהג, היו הנשים מהסביבה ומהמשפחה באות, כדי להסתכל ולהתרשם מחדרה של הכלה הטרייה, ולסקור את תכולת הנדוניה והג'האז שהעניקו לה הוריה.

בטרם הספיקו הזוג והמשפחה, שחזרו בשבת בבוקר מבית-הכנסת, לסעוד את לבם ב 'סביח' החציל המטוגן והמבריק, בסלט המשובח והביצה של התבית, הבצל, העמבה ורישאד אל-בר (צמח בר חריף). והנה פתאום, גדודים של נשים, מכל הגילים, כמו נחיל של דבורים, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות, מכל צידי הבית הן  צרות, את דלת הכניסה הן דוחפות ופורצות, קרובות ורחוקות, אהובות ושנואות, קבוצות קבוצות, נחפזות וממהרות, צוהלות וצורחות, נדחקות ודוחפות, לא כולן קרואות, אל בית הכלה הן פורצות! לחדרה של הכלה הן נכנסות, עומדות שעות ארוכות, מסתכלות ומרכלות, פותחות את הארונות, בבגדיה ממששות ונוגעות, בחפציה מחטטות, בכליה מפשפשות, בתמרוקיה ובשערותיה הן מביטות, אל 'שבת-נשים' הן באות, כי שבת זו, לפי מנהגי העדה, שלהן היא.

עתון ל"מצבאח" (المصباح - המנורה) בגליונו מספר 23 מחודש נובמבר 1924, עמוד 6, מגנה את המנהג הנפסד של 'שבת-כלה' המתקיים ביום השבת של שבוע החתונה, שבה הנשים מהסביבה ומהמשפחה באות להסתכל ולהתרשם מחדרה של הכלה, ולסקור את תכולת הנדוניה שלה. העתון שואל: "האם תהית לאן הולכות נשים ב- 'שבת נשים' ?  הסכת ושמע! להקות נשים מכל הגילים, נוהרות אל בית הכלה, נכנסות אל חדרה, מחטטות בפרטי מלבושיה וכליה". העתון ממשיך ופונה אל הצעירות המלומדות מבנות העדה, ש"תדאגנה לעמוד על דעתן  ולבטל את המנהג המביש הזה, שמביא בזיון לכלה ולמשפחתה וחודר לתחום הפרט".

החל משנות הארבעים של המאה הקודמת, הלך ונעלם מנהג זה מן העולם.