מצב הרפואה בקרב יהדות בבל בגולה

תודעת הבריאות בעיראק, בימי התורכים, הייתה לקוייה ביותר. הרחובות צרים ומזוהמים, מלאי רפש וטיט. מחלות ומגיפות התפשטו במהירות. הח'ולירע , הדבר, הבלהרציה, השחפת, המלריה והטרכומה הפילו חללים רבים ואין מושיע. רופאי אליל השתלטו על הציבור בטיפול פרימיטיבי. בבגדאד היה בית- חולים אחד ויחיד 'אלמג'ידיה' (المجيدية), שהיה בית-חולים ממשלתי. השרות בו היה ירוד, בשל מיעוט הרופאים שהוזמנו מתורכיה ומפרס ובאו לעיראק עם תעודות מזוייפות. הקהילה היהודית סבלה לא מעט ממצב זה.

בשנת 1910 הקים הנדיב מאיר אליהו בית-חולים יהודי שנקרא על שמו 'מאיר אליאס' (مئير الياس), צייד אותו במכשור ועזרים רפואיים מתקדמים, הקדיש לו סכום גדול ומסרו לקהילה היהודית, שמינתה ועדה מיוחדת לניהולו. עשירים ובעלי אמצעים שילמו, כל אחד, לפי יכולתו. כמו כן, הוקמה בו מחלקה חדשה על-ידי הנדיב מאיר אלצאיע' שנקראה על-שמו ונודעה בשם אל- מומתאז (الممتازמובחרת), ובה חדרים רחבים ומרוהטים בצורה מודרנית. למחלקה זו התקבלו רק עשירים יהודים ומוסלמים, כמו שייח'ים ושרים, שראשי הקהילה המליצו עליהם, תמורת דמי אישפוז יקרים, שבאמצעותם הובטח קיומו של המוסד. בית-החולים הציל מאות חולים כרוניים, ובייחוד, ילדים רבים שסבלו משחפת, תת-תזונה ומחלות אחרות. ליד בית החולים, הוקמה בשנת 1935 מרפאת עיניים על-ידי הנדבן סר אליעזר כדורי שנקראה  'רימה כדורי' (ريمة خضوري), בניהולו של הרופא הגרמני רובטשיק.

בבית החולים 'מאיר- אליאס' עבדו רופאים יהודים שסיימו לימודיהם בבגדאד ובאירופה, רובם עלו ארצה עם העלייה ההמונית מעיראק בשנים 1950/1952 והשתלבו בבתי החולים ובמרפאות בארץ, וחלקם הגיעו למעמד בכיר בתחומם. בית-החולים הולאם על-ידי הממשלה העיראקית, יחד עם כל הנכסים הרבים שהיהודים הותירו אחריהם (1).

(1)ד"ר נ. צ'יטיאט, נהרדעא, גליון 7, אוקטובר 1989.

החינוך בקהילת יהודי בבל

מאז הרס הישיבות בבבל ועד שנת 1832, למדו בני ישראל בכל רחבי עיראק רק בחדרים. כל מלמד קיבל שכר לימודו לפי כבודו ומעמדו. בני העניים היו לרוב מוזנחים, כיוון שהוריהם לא יכלו לשאת בשכר הלימוד וכך, רובם לא ידעו קרוא וכתוב. בשנים 1932-1933, בסיועם של רבנים וגבירים אחרים, הוקם "מדרש תלמוד תורה" הראשון בבגדאד, לצורך הרחבת מעגל ההשכלה לשכבות נוספות, בעיקר, של מיעוטי יכולת ועניים וכן, לצורך הכנסת מודרניזציה לתחום ארגונה של ההשכלה בקרב היהודים. אולם, אם "בחדרים" למדו גם בנות, ולו במספר קטן, הרי ש"במדרש תלמוד תורה" למדו רק בנים.

בית-ספר מודרני ראשון של יהודי עיראק ובעיראק בכלל,הוקם בבגדאד בשנת 1864 על-ידי חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) מפאריס, לפי בקשתם של יהודי בגדאד ובשנת 1886 הוקם בי"ס "אליאנס" לבנות ע"ש לורה כדורי, אשתו של הנדבן סר אליעזר כדורי. עד המחצית השנייה של שנות השלושים, לא היו הגבלות בקבלת יהודים למוסדות החינוך הממשלתיים ומאז, החלו הגבלות על מוסדות ההשכלה התיכוניים והגבוהים בבגדאד. עקב כך, נפתחו בתי-ספר יהודייים לבנים ולבנות, ובשנת 1920 היו בכל עיראק 12 מוסדות השכלה יהודיים, יסודיים ותיכוניים, מתוכם 6 מוסדות בבגדאד בלבד (1).  בשנת 1928 ייסדה משפחת שמאש ממאנצ'סטר שבאנגליה את בית-הספר "שמאש", שבו לשון ההוראה הייתה אנגלית והתלמידים הוכנו לבחינות הבגרות  הלונדונית (2).

בראשית שנת 1950, היו בכל עיראק 40 מוסדות השכלה יהודיים, יסודיים ותיכוניים, מתוכם 32 מוסדות בבגדאד בלבד. אם ערב מלחמת העולם הראשונה למדו בכל המוסדות היהודיים בעיראק כ- 6,300 בנים ובנות, ויחד עם התלמידים שלמדו במוסדות לא-יהודיים הגיע מספרם לכ- 6,450 בנים ובנות, הרי בשנים 1949/1950 היו בכל המוסדות היהודיים בעיראק, למעט "חדרים" 17,000 בנים ובנות, מתוכם כ-14,000 בבגדאד בלבד. יחד עם התלמידים היהודיים שלמדו במוסדות הלא-יהודיים, הגיע מספרם לכ- 19,000 בנים ובנות. אשר להשכלה הגבוהה, הגיע סך-כל בוגרי החינוך הגבוה, ערב העלייה ההמונית לישראל בשנים 1950/1952 ל- 977 צעיר וצעירה, מתוכם רק 225 איש למדו בחו"ל (3).

ולא פלא, שהעלייה של יהודי עיראק לישראל הייתה איכותית ומושכלת.

(1)מאיר  י. "חברתית" עמ' 429-436 (1989)                                         ט.ל.ח.

(2)סיימון  ר. עמ' 56                                                          הערות, הצעות ותגובות תתקבלנה ברצון

(3)מאיר  י. "השכלה" עמ'440-441 (1982)

חדירת מילים לועזיות ללשון הערבית המדוברת של יהודי בגדאד

הלהג היהודי הבגדאדי ששורשיו מגיעים לראשית התקופה העבאסית (750 לספה"נ), הוא מהלהגים העתיקים של עיראק, לעומת הלהג המוסלמי של בגדאד שהושפע, בעיקר, מלהג בדואי שהאוכלוסיה המוסלמית של בגדאד החלה לדבר בו במאה ה-17 וה-18 (1).        

ללשון הערבית המדוברת של יהודי בגדאד חדרו גם מילים לועזיות רבות, משפות שונות, שנטמעו בלשון המדוברת והיוו חלק בלתי נפרד ממנה. מילים אלו חדרו בהשפעת הכובשים הזרים של עיראק, כגון: פרסים, תורכים ואנגלים. השפעת השפה הצרפתית הייתה בזכות בתי-הספר "אליאנס" מייסודה של חברת כי"ח (כל ישראל חברים) והשפעת השפה הכורדית הייתה בשל הגירת חלק מהכורדים מהצפון לבגדאד. לעומת זאת, השימוש במילים מושאלות מהשפה העברית הוא הגדול ביותר וזאת, הודות למרכזיות הדת בחיי החברה היהודית בעיראק.

דוגמאות:

מילים שאולות מתורכית:

دماغ  سز (דמאע' סז): קל דעת. يحكي صاغ (יחכי צאע'): דובר אמת. اغا (אע'א): אדון. عربنجي (ערבנצ'י): עגלון.  بوسطجي (פוסטצ'י): דוור.  يواش على كيفك (יוואש עלא כיפכ): לאט לך.  تنكجي (תנגצ'י): פחח.  سطرة (סטרה): מעיל.  

מילים שאולות מפרסית:

جرباية (צ'רפאיה): מיטה.  صف ميز (צף מיז): סידר שולחן.  اكل طرشي (אכל טרשי): אכל חמוצים.  كني زنانة (כני זנאנה): כמו אישה. سلق شلغم (סלק שלע'ם): בישל לפת.  خوش ادمي (ח'וש אאדמי): אדם טוב. لسين قبا (פרסית ותורכית) - "לסין קבא": לשון בוטה.  ابو كار (פרסית ותורכית)- "אבו כאר": בעל מלאכה . طعانو جلاقة (פרסית ותורכית)- " טעאנו צ'ילאקה: נתן לו בעיטה.

מילים שאולות מצרפתית ואנגלית

بنطلون (בצרפתית ורומנית)- "פנטלון": מכנסיים.  قنفة (צרפתית) – "קנפ'ה": ספה.  قعد بالصالون (אנגלית)- "קעד בלסלון": ישב בטרקלין. (saloon). شغوة مسوكرة (אנגלית)- "שע'וה מסוגרה": עסקה מובטחת .(secure)  لبس شرفة (צרפתית) – "לבס שרפ'ה": לבש את הצעיף, اكل بتيتة (אנגלית)- "אכל פתיתה": אכל תפוח אדמה (Potato), قبض جيك (אנגלית) - "קבץ' צ'יק": קיבל המחאה (שיק) - (cheque).

ארמית וכורדית

بحزيمو ورور (כורדית)- "בחזימו ורוור": נושא בחגורתו אקדח. علئ خودا (כורדית)- "עלא ח'ודא": בעזרת השם.  لبس كالة (כורדית)- "לבס כאלה": נעל נעלי בית.  قعد بالداغة (ארמית)- "קעד בלדאע'ה": ישב בכיתה.  داغ بالو (ארמית)- "דאר' באלו": שם לבו.  شعلت القنديل (ארמית: קנדילא)- "שעלת אל-קנדיל": הדליקה נר שבת.  طبخ بالكنون (ארמית: כנונא)- "טבח' בלכאנון": בישל בתנור.  اكل حليق (ארמית: חליקה)- "אכל חילייק": אכל חרוסת.

מילים עבריות שחדרו ללהג יהודי בגדאד

براخة بطالة (בראכה ביטאלה): ברכה לבטלה.  كلا بالمزال (כלא בלמזאל): הכל תלוי במזל.  طلعت نشامتو (טלעת נשאמתו): יצאה נשמתו.  مدراش بيت زلخة (מדראש בית זלכה): בית-מדרש זלח'ה.  غد بتشوبة (ר'ד בתשובה): חזר בתשובה.  يجي المشيح (יג'י אלמשיח): יבוא המשיח. هوي حخام (הווי חכאם): הוא חכם.  اللة يسوي شلوم بيناتكم (אללה יסווי שלום בינאתכם): השם יעשה שלום ביניכם.  ظلت المانة (ט'לת אלמאנה): נשארה אלמנה. توقفلك

هايي المصوة (תוקפ'לכ האיי אל-מצווה): תעמוד לך מצווה זו ביום הדין.  ادمي عناو (אאדמי ענו): אדם ענו (2).

(1)     ח. בלנק, 1964                                                    ט.ל.ח.                     

(2)    י. מאירי, הדים מבבל, 2006                 אשמח לקבל הצעות, תגובות והערות                  

                                                  

מזל  וגורל

ביהדות קיימת פלוגתא לגבי המזל. בתלמוד הבבלי ישנם חילוקי דעות בין המצדדים בכוח השפעתו

של המזל על חיי היום-יום, כמו רבי חנינא האומר: "מזל מחכים, מזל מעשיר ויש מזל לישראל", לבין רבי יוחנן השולל את כוחו של המזל ואומר: "אין מזל לישראל" וניתן להשתחרר מהשפעתו על-ידי קיום מצוות ודבקות בה' (מסכת 'שבת',דף קנ"ו, עמ' א').

רוב יהודי בבל נמנים עם המצדדים בכוח השפעתם של 'המזל והגורל' והביעו זאת דרך התנהגותם היום-יומית ופתגמיהם העממיים שנאמרו בפי כל:

כל אחד וגורלו

كل ويحد وقسمتو 

כל ויחד וקסמתו

מה שנגזר לו לאדם רא'ה יראה

اشما  مكتوب  لللادمي  يشوف

אשמא מכתוב לו אלאדמי ישוף'

"גזירת הכתוב היא" (סנהדרין, ע').

הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל

كلا   بلمزال  حتي  سيفر  تورا  بالهيخال

כלא בלמזאל, חתי ספר-תורה בלהיח'אל

ישנם ספרי תורה שפותחים אותם בבתי הכנסת בקביעות וקוראים בהם, וכאלה שלא. 

גם המן הרשע האמין כנראה בגורל, כאשר הפיל פור (הוא הגורל), כדי לקבוע איזה יום עדיף,

כדי לבצע את זממו להשמיד את עם ישראל (מגילת אסתר, ג',ז').

המילה "מזל" נצבעת בפי המאמינים, פעם בצבע שחור, פעם בצבע לבן, תלוי באופן השימוש בה:

על מי שהמזל האיר לו פנים, אמרו: התברך במזל לבן (مزالو ابيض) ועל מי שמזלו לא שפר עליו

וכל חייו סבל ויגון, אמרו: נפל במזל שחור (مزالو  اسود). 

לפעמים לא מתייאשים ומקוים שגלגל המזלות ייסוב לכיוונם:

יסתובב לו הגלגל, יום לכיווני, יום לכיוונך

ينداغ  الفللك  ينداغ  يوم الي  يوم الك

ינדאר' אלפ'לג ינדאר', יום אללי, יום אללכ

"אין אדם שאין לו שעה" (אבות, פרק ד', משנה ג').

ואלה המקוננים על מר גורלם שאינו משתנה, אומרים:

גם אילו היינו מוכרים תכריכים, אף אחד לא היה מת

حتي  لو  نبيع  كفنات  ما  احد  كان مات

חתי לו נביע כפ'נאת מא אחד כאן מאת

אשמח לקבל תגובות והצעות לענין.

הכלה והחמות  (الكنة ومرات العم) 

מעמד הרעייה הצעירה בעיראק היה נחות, במיוחד שהזוג הצעיר התגורר בבית הורי הבעל. הבית היה

פטריארכלי. אם הבעל שלטה ביד רמה ובנותיה הרווקות וכלותיה עוזרות על-ידה. חיי הצעירה בבית-

חמותה, במיוחד בשנים הראשונות לחיי הנישואין, לא קלים וגרמו למשברים ולמריבות בתוך 

המשפחה, שקיבלו ביטוי בפולקלור ובשירה העממית, דוגמת השיר העיראקי המפורסם, המתחיל

במילים: "بينن الجنة  ومرت  العم  ما  تدرون  اش صار", המתאר את הקטטות האין סופיות ביניהן והבעל

המסכן, שנמצא בתווך, נטרפה דעתו עליו. גם במקורותינו, לא פסחו על הקושי בחיי הכלה

עם חמותה: "אם ידור גדי עם נמר, כך תדור כלה עם חמותה" (מדרש מעשה תורה, דף י'ג).

דוקא חכמי הדור, ביניהם הרב יוסף חיים ז"ל (1834-1909), בספרו " قانون النسا" (חוק הנשים), הטיף

לרעייה היהודיה הצעירה ש"למען בעלה וכבודה, צריכה היא להזהר בכבוד חמותה, תעשה כרצונה,

תנהג עמה בסלחנות ותרכין ראשה בפניה, כדי שחמותה תנקה לבה ותימצא בינם האהבה" (1).

הדוגמא הקלאסית ביהדות ליחסי חמות-כלה, מוצאים ב"מגילת רות", שלמרות היותה נוכריה, זכתה

רות המואביה שמזרעה יצא 'דוד המלך', כי נאמר עליה שעזבה את הולדתה ואת מולדתה ודבקה

בחמותה (רות, ב', יא'). 

היחסים המתוחים בין הכלה לחמות תפסו מקום נכבד בפתגמים ובאימרות ידועות בקרב שני העמים,

המוסלמי והיהודי בעיראק:

قالولة  لمرات  االعم  انتي  هم  كنتي  كنة !  قالت  كنتو  وانسيتو !

קאלולה למראת אל-עם: אנתי הם כנתי כנא ! קאלת: כנתו ונסיתו !

שאלו את החמות: גם את היית כלה ! ענתה: הייתי ושכחתי !

הזכירו לחמות המתעמרת בכלתה, שגם היא הייתה כלה וטעמה את טעם החותנת, אך, נוח היה לה 

לשכוח ולהתכחש. 

למעשה השנאה הנה הדדית:

مكتوب  على  باب  السما  ما عمغا  حماة  حبت  كنة

מכתוב עלא באב אל-סמא: מא עמר'ה חמאת חבת כנא

כתוב על פתח הרקיע: מעולם לא אהבה חמות את כלתה

"חמותה סניא לכלתה וכלה סניא לחמותה" (יבמות קי'ז).

מריבות בין הכלה לחמותה הובילו, לא פעם, לקללות הדדיות ולהתפרצויות זעם מצד הרעייה כלפי 

חמותה: 

اخذتو  ابنكك  طقي  من غبنك

אח'ד'תו  אבנכ  טקי  מן  ע'בנכ

לקחתי את בנך, תתפוצצי מדאגתך

תגובת הכלה לחמותה, תוך כדי ויכוח קולני ביניהן,  על הצלחתה בהשגת בנה.

החיכוך בקרב הרעיות הבבליות פחת בהרבה, עם עליית יהודי עיראק ארצה בשנים 1950/1952.

זוגות נשואים שוכנו בנפרד, חלקם אף רחוק מההורים.

,תגובות בנושא החמות והכלה מתקבלות ברצון.

(1) מוצפי,ב.צ. "הרב", פרק 12, עמ' 49.

      מאירי, י. "על נהרות בבל", עמ' 109

עניים ועשירים
"כל ימי עני רעים" (משלי, טו', יג')

בגלות בבל היה פער מעמדי בין העשירים לעניים. הראשונים חיו חיי רווחה, נהנו ממנעמי החיים והמקום ורובם התרחקו מרחק רב מן העניים, שחיו חיי מחסור ושפל, חיי דלות וסבל, ללא סעד ממשלתי  וללא עזרה הדדית, שכמעט ולא הורגשה. נוסעים מן המאה ה-17 תיארו את המבנה של הקהילה היהודית בעיראק כקומץ יהודים עשירים, העוסקים במסחר ייבוא וייצוא ורוב של יהודים עניים. קיטוב זה לא השתנה בהרבה עד אמצע המאה ה-19 (1). מבחינת הריבוד המעמדי, בלט המעמד של הבורגנות הגבוהה, לא גדול אמנם בהיקפו, אך מעמדו חזק מאוד בתוך הקהילה ומחוצה לה. מתחתיו, בלטה שכבה של מעמד בינוני גבוה ומתחת נפרשה שכבה רחבה יותר של מעמד בינוני נמוך. מתחת להם, השתרעה שכבה שחייתה מעמל יום קשה, שאת שוליה הקיפו בשכבת עוני. (2).

פתגמים רבים שהשתלבו בלשון הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וחיוו דעתם בכל נושא, שיקפו, אל-נכון, גם את מצב העוני והייאוש בצד השפע הבלתי נדלה, החנופה והפאר. 
פתגמים אלה, שעברו מדור לדור בגלות בבל, לא נס לחם וכוחם יפה גם היום. דוגמאות מהם:

العندو خير كلم يقلولو صباح الخير

אלענדו ח'יר כלם יקלולו צבאח אל-ח'יר 

את בעל הברכה (העשיר), כולם מברכים ב 'בוקר טוב' 

דברי חנופה לעשיר הרוכש כבוד בזכות כספו, גם אם אין הוא מנדב מכיסו. 

"ואוהבי עשיר רבים" (משלי, יד', כ').

البسنا  الكتان  وانسينا  الكان  والماكان

אלבסנא אלכתאן ונסינא אלכאן ולמא-כאן

לבשנו את כתונת הפשתן ושכחנו הכל אשר לכל 

מתעשרים חדשים המתנכרים לקרוביהם העניים.

الما  عندو  فلس  ما  يسوى  فلس

אלמא ענדו פ'לס מא יסוא פ'לס

מי שאין לו פרוטה לא שווה פרוטה

"חסרון כיס קשה מכולם" (מדרש קהלת רבה, פרשה ז', פסקא כא').

וכאשר לבסוף, כל אחד, גם העני, גם העשיר,  ילך בדרכו של עולם, אומרים:

ما عدا الكفن ما احد ياخذ ويانو شين 

מא עדא אל-כפ'ן, מא אחד יאח'ד' ויאנו שין

מלבד התכריכים, לא יקח אדם אתו דבר.

(1) צמחוני, ד. פעמים 36, עמ' 32

(2) ביבי, מ. המחתרת הציונית, 1988.

(3) מאירי, י. על נהרות בבל

טקס האירוסין נוסח יהדות בבל

עד העשורים השני והשלישי של המאה הקודמת, רוב בני הזוג בקרב העדה הבבלית לא ראו זה את זו

בטרם אירוסין. כשהשדכנים הציעו  בחור על-פי בקשת אבי הנערה, לרוב ללא ידיעתה או הסכמתה, היו 
קובעים עם הוריה מועד למפגש ראשון. מפגש זה שנקרא בפי יהודי בגדאד معاينة (הסתכלות), התקיים לרוב, בביתה של הנערה, שהתכוננה בדריכות לקראתו. 

בהגיע המועד, מגיעה אם הבחור בלויית מקורביה, וכמנהג העדה, מביאים אתם קופסת ממתקים לכבוד

בעלת הבית. למעשה, הממתקים שימשו אמצעי וסימן מוסכם וידוע בקרב הקהילה לתוצאות המבחן,   
שהכריעו את גורל הפגישה. היה ובסיום המפגש, האורחים טועמים מהממתקים שהביאו עמם, סימן
הוא שהיו מרוצים ממראיה ומנתוניה של הנערה. אם לאו, היו קמים ועוזבים את הבית מבלי לטעום
מהממתק.

אם הבחורה נשאה חן, היו קובעים מועד לפגישה עם הבחור, שהתקיימה אף היא בביתה של הנערה.

מצאה היא גם חן בעיני הבחור, היו פותחים במשא ומתן, בשיתוף השדכנית, על גובה הנדוניה והג'האז

(جهاز), שהורי הבת מעניקים לה, וקובעים מועד לאירוסין. טקס האירוסין נערך אף הוא, לרוב, בביתה
של הנערה, בנוכחות רב והבחור מעניק לה טבעת, או חפץ כלשהו, בהתאם למקובל.

על-פי מנהג קהילת בגדאד, לאירוסין היה תוקף של קידושין והמשמעות היא, שאם ירצה הבחור להפר 

את האירוסין, חייב היה לתת גט לבחורה שנחשבת כגרושה, אף על-פי, שטרם קיים יחסי אישות אתה.

מצב זה, הלחיץ את הורי הבחורות, שדאגו לקצר, עד כמה שאפשר, את מועד ההמתנה עד לחתונה.

עתון  היהודי المصباح (המנורה) שיצא לאור בבגדאד בשפה הערבית, בגליונו מספר 98, מיום 12 במאי

1924, כתב במאמר מערכת "נגד המנהג המגונה, לפיו טקס האירוסין אצל יהידי בבל נחשב לחתונה

לכל דבר, ושאם הזוג ייפרד מיד, או בתקופת האירוסין, חייבים הם להתגרש והבחור מתחייב בגט".

בעל המאמר ממשיך ומציין, ש"בכל העולם מתייחסים היהודים לטקס האירוסין כאל תקשורת זמנית,

ורק בעיראק האירוסין לובשים צורה רשמית".

החל משנות השלושים של המאה העשרים ואילך, ועקב פתיחתם של מועדונים ובתי ספר לבנות
מטעם הקהילה, נוצרו אפשרויות להכרה בין מינית, והחלו סימני  מרד מצד בחורות נגד הוריהן,
שלא לקשור את חייהן עם בחורים, שאינן מכירות ושאינן חפצות להנשא להם.