ד"ר דב יוסף ותקופת "הצנע" בארץ

לאחר מלחמת העצמאות ופתיחת שערי הארץ לעליות המוניות, מאות אלפי עולים הציפו את הארץ, ביניהם 120,000 יוצאי עיראק שעלו בהמוניהם, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". תופעה זו, הקשתה על הממשלה לספק לעולים את הצרכים הבסיסיים הנחוצים להם: מזון, דיור, תעסוקה, בריאות, חינוך, וכו'. הוצאות המדינה עלו על הכנסותיה וקשיי היומיום במעברות הביאו את הממשלה להכריז בשנת 1949 על תוכנית "צנע", ומינתה את  ד"ר דב יוסף לשר "הקיצוב והאספקה".

תכנית הצנע נמשכה עשר שנים, עד שנת 1959. לכל אזרח חולק פנקס "נקודות" שרק באמצעותו ניתן היה לרכוש את המצרכים הבסיסיים: סוכר, שמן, בשר, אורז, קמח, ביגוד וכו'. כל אזרח הוצמד לחנות מכולת, לחנות ירקות ולאיטליז קבועים מהם יוכל לקנות את המצרכים המגיעים לו. עם קבלת המוצרים מהחנות, הסוחר היה גוזר את התלושים המתאימים מתוך פנקסי הקצבה ומוסר אותם לסיטונאים, כדי לקבל הקצבה מחודשת.

לחם אחיד הוקצב לכל נפש במשורה, כדי שלא ישתמשו בו גם להאכלת עופות וחיות בית אחרות. במקום קפה ייבאו תחליף לקפה ובמקום חלב וביצים שהיה מחסור בהם, חולקו אבקת חלב ואבקת ביצים. הייתה תקופה שלא היה סוכר ובמקומו חולקו סוכריות שאותן המיסו לתוך כוס התה. הספרדים, ובמיוחד יוצאי עיראק, אוהבים לבשל אורז, כמעט דבר יום ביומו, ומאחר ואורז לא היה בהישג, הכינו הנשים העיראקיות פתיתים אפויים מקמח, במקום אורז, וקראו לפתיתים אלה "אורז בן-גוריון", על-שם ראש הממשלה דאז.

ד"ר דב יוסף ניצח על משרדו ביד רמה וביוזמתו נקבעו איזה מצרכי מזון ומלבושים יובאו ואיזה מהם ייכנסו תחת פקוח, כיצד תתבצע החלוקה ואיך ינוהל הפיקוח. הקושי ביישום התוכנית נבע כתוצאה מסירבול ומביורוקרטיה שנוצרו בחלוקת פנקסי התלושים למשפחות ובקשר עם החנויות בבלימת השוק השחור שצמח עקב כך. גם חלק מבעלי חנויות המכולת השתתפו בחגיגה ומכרו בסתר, בצד המוצרים המתוקצבים, גם מוצרים ללא תלושים במחירים מופקעים.

מפקחים, כפטריות אחר גשם ששוטטו בחנויות ובאוטובוסים במעקבים אחר מבריחים, היקשו על חיי האזרחים. חיפושים טורדניים באוטובוסים ובמקומות אחרים אחר הברחת עופות וביצים מהמושבים הולידו תופעות מבדחות מצד הנוסעים, גם מאלה שלא היו מעורבים בהברחות. תופעות של קרקורי תרנגולות קולקטיבי מצד כל נוסעי האוטובוס, כדי להסתיר את העופות שהוברחו ע-ידי המבריחים, היקשו על הפקחים לבצע את משימותיהם.  

ימי המעברות ויהדות בבל

                                                                                                                                                           

בשנות החמישים למאה הקודמת, לאחר מלחמת העצמאות, מאות אלפי עולים מארצות רבות, הציפו את הארץ, מהם 120,000 עולים מעיראק שעלו ארצה במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. רובם חיו במעברות משך שנים רבות, ללא פרטיות ובצפיפות נוראה בתוך אוהלים, בדונים או פחונים. קשיי היומיום במעברות כללו את תקופת הצנע והאבטלה, את החורף הקשה של שנת 1951 שגרם להצפות רבות ולהתמוטטות אוהלים והמים הגיעו לגבהים מדאיגים מאוד. גם מערכת החינוך סבלה ממחסור במבנים, בציוד ובמורים מוסמכים.                                                                                                                 

העולים, שרכושם הוקפא לפני יציאתם מעיראק, הוגבלו לקחת עמם מספר פרטי לבוש,2-3 ק"ג בגדים ונאסר עליהם לקחת מסמכים, כסף ודברי ערך מכל סוג שהוא. חיפושים מדוקדקים נערכו בשדה התעופה בבגדאד על-ידי המוכסים, והעובר על הוראות אלו דינו מאסר.

רוב העולים מעיראק שהו במעברות ולרובם היו המעברות חוויה משותפת קשה, בשונה מיוצאי קהילות אחרות שרק חלקם הגיעו למעברות. באותן שנים פורסמה כתבה בעיתון "ידיעות- אחרונות" שכותרתה הייתה: "עליכם ללמוד מילה חדשה "מעברות" (25.5.1950)". אין זאת רק מילה חדשה, כי אם תופעה חדשה, שבאה לפתור את בעיית המגורים בעקבות גל העלייה ההמונית (*).

רוב הגברים העירוניים שהגיעו ארצה מעיראק, היו מעונבים וחנוטים בחליפות מחוייטות והנשים בשמלות מהודרות, שנקנו על-ידי הבגדאדים בקניון 'אורוזדיבאג' היוקרתי ברחוב אל-רשיד בבגדאד. עם רדתם מכבש המטוסים שהביאו אותם ארצה, חיכתה להם בשדה התעופה בארץ קבלת פנים מצמררת. במקום לקבל אותם בזרי פרחים, או בסבר פנים יפות, חיכו להם פועלים שהחזיקו בידם מרססים וריססו אותם, אחד אחד, כמו אל בהמות, בחומר D.D.T., חומר כימי רעיל ממשפחת ה- organochlorine המשמש להדברת מזיקים וחרקים, שגרם לחלק מהם גם נזקים גופניים. היום, משרדי הבריאות בעולם אוסרים מגע אדם עם חומר זה, העלול לגרום מומים מולדים ואוטיזם. זה היה מעשה מכוער ומשפיל ועלבון צורב שהותיר טעם רע שאנשי העדה ממאנים להשלים עמו עד היום. ימים רבים לא יכלו העולים להסיר את האבקה והריח החריף של ההדברה שנדבקו בבגדיהם ובגופם, מאחר ולא הייתה להם האפשרות להתקלח ולנקות את גופם. חומר ה-D.D.T.  רוסס גם על עולי צפון אפריקה ואחרים מעדות המזרח שעלו ארצה.

העולים הועמסו יחד עם מזוודותיהם, משער הקליטה (העלייה) בחיפה, אל המעברות, שהיו פזורות ברחבי הארץ, במשאיות המיועדות להובלת פרות, משך שעות, עד שהגיעו ליעדם.   בשער העלייה החתימו את ראשי המשפחות על טופס הלואה  בסכום 60 לירות ובתמורה סיפקו להם מיטות ברזל, מזרוני קש ושמיכות צבאיות.                                                                  

המצב הסניטרי במעברות היה בכי רע. היו מספר ברזי מים שפוזרו בשטח. השירותים, שמוקמו רחוק מהאוהלים, היו למעשה בורות סופגים מסריחים בצורה נוראית והיה קושי להגיע אליהם,  במיוחד בלילות ובחושך, כאשר ברקע ייללו התנים והפחידו את הילדים. המקלחות שנבנו בתוך פחונים היו מוצפים וכללו צנורות מים דולפים.

הגברים גוייסו לעבוד בעבודות יזומות שנקראו (עבודות דחק), תמורת סכום זעום, שכללו עקירת עצים, חפירת תעלות וניקוש עשבים. חוסר תאורה ברחובות בלילות ומרחקים למשרדי השירותים ומוסדות ציבוריים, היקשו על הקהל לבצע משימותיו.

במהלך השנים, עולי עיראק התגברו על הקשיים וצלחו את המעבר הקשה שאירע להם. כל אחד פילס לעצמו את דרכו בנתיבי החיים שבחר לעצמו ובכוחות עצמו. בזכות חריצותם והתמדתם, הם הגיעו להישגים גדולים ומרשימים בכל תחומי החיים בארץ.

(*)  עידית פנחס, נהרדעא,גליון 19, יולי 1997.