יום חמישי, 4 באוקטובר 2012



עניים ועשירים
"כל ימי עני רעים" (משלי, טו', יג')

בגלות בבל היה פער מעמדי בין העשירים לעניים. הראשונים חיו חיי רווחה, נהנו ממנעמי החיים והמקום ורובם התרחקו מרחק רב מן העניים, שחיו חיי מחסור ושפל, חיי דלות וסבל, ללא סעד ממשלתי  וללא עזרה הדדית, שכמעט ולא הורגשה. נוסעים מן המאה ה-17 תיארו את המבנה של הקהילה היהודית בעיראק כקומץ יהודים עשירים, העוסקים במסחר ייבוא וייצוא ורוב של יהודים עניים. קיטוב זה לא השתנה בהרבה עד אמצע המאה ה-19 (1). מבחינת הריבוד המעמדי, בלט המעמד של הבורגנות הגבוהה, לא גדול אמנם בהיקפו, אך מעמדו חזק מאוד בתוך הקהילה ומחוצה לה. מתחתיו, בלטה שכבה של מעמד בינוני גבוה ומתחת נפרשה שכבה רחבה יותר של מעמד בינוני נמוך. מתחת להם, השתרעה שכבה שחייתה מעמל יום קשה, שאת שוליה הקיפו בשכבת עוני. (2).

פתגמים רבים שהשתלבו בלשון הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וחיוו דעתם בכל נושא, שיקפו, אל-נכון, גם את מצב העוני והייאוש בצד השפע הבלתי נדלה, החנופה והפאר. 
פתגמים אלה, שעברו מדור לדור בגלות בבל, לא נס לחם וכוחם יפה גם היום. דוגמאות מהם:

العندو خير كلم يقلولو صباح الخير

אלענדו ח'יר כלם יקלולו צבאח אל-ח'יר 

את בעל הברכה (העשיר), כולם מברכים ב 'בוקר טוב' 

דברי חנופה לעשיר הרוכש כבוד בזכות כספו, גם אם אין הוא מנדב מכיסו. 

"ואוהבי עשיר רבים" (משלי, יד', כ').


البسنا  الكتان  وانسينا  الكان  والماكان

אלבסנא אלכתאן ונסינא אלכאן ולמא-כאן

לבשנו את כתונת הפשתן ושכחנו הכל אשר לכל 

מתעשרים חדשים המתנכרים לקרוביהם העניים.



الما  عندو  فلس  ما  يسوى  فلس

אלמא ענדו פ'לס מא יסוא פ'לס

מי שאין לו פרוטה לא שווה פרוטה

"חסרון כיס קשה מכולם" (מדרש קהלת רבה, פרשה ז', פסקא כא').



וכאשר לבסוף, כל אחד, גם העני, גם העשיר,  ילך בדרכו של עולם, אומרים:

ما عدا الكفن ما احد ياخذ ويانو شين 

מא עדא אל-כפ'ן, מא אחד יאח'ד' ויאנו שין

מלבד התכריכים, לא יקח אדם אתו דבר.

(1) צמחוני, ד. פעמים 36, עמ' 32
(2) ביבי, מ. המחתרת הציונית, 1988.
(3) מאירי, י. על נהרות בבל

יום שלישי, 2 באוקטובר 2012


טקס האירוסין נוסח יהדות בבל

עד העשורים השני והשלישי של המאה הקודמת, רוב בני הזוג בקרב העדה הבבלית לא ראו זה את זו
בטרם אירוסין. כשהשדכנים הציעו  בחור על-פי בקשת אבי הנערה, לרוב ללא ידיעתה או הסכמתה, היו 
קובעים עם הוריה מועד למפגש ראשון. מפגש זה שנקרא בפי יהודי בגדאד معاينة (הסתכלות), התקיים לרוב, בביתה של הנערה, שהתכוננה בדריכות לקראתו. 
בהגיע המועד, מגיעה אם הבחור בלויית מקורביה, וכמנהג העדה, מביאים אתם קופסת ממתקים לכבוד
בעלת הבית. למעשה, הממתקים שימשו אמצעי וסימן מוסכם וידוע בקרב הקהילה לתוצאות המבחן,   
שהכריעו את גורל הפגישה. היה ובסיום המפגש, האורחים טועמים מהממתקים שהביאו עמם, סימן
הוא שהיו מרוצים ממראיה ומנתוניה של הנערה. אם לאו, היו קמים ועוזבים את הבית מבלי לטעום
מהממתק.

אם הבחורה נשאה חן, היו קובעים מועד לפגישה עם הבחור, שהתקיימה אף היא בביתה של הנערה.
מצאה היא גם חן בעיני הבחור, היו פותחים במשא ומתן, בשיתוף השדכנית, על גובה הנדוניה והג'האז
(جهاز), שהורי הבת מעניקים לה, וקובעים מועד לאירוסין. טקס האירוסין נערך אף הוא, לרוב, בביתה
של הנערה, בנוכחות רב והבחור מעניק לה טבעת, או חפץ כלשהו, בהתאם למקובל.
על-פי מנהג קהילת בגדאד, לאירוסין היה תוקף של קידושין והמשמעות היא, שאם ירצה הבחור להפר 
את האירוסין, חייב היה לתת גט לבחורה שנחשבת כגרושה, אף על-פי, שטרם קיים יחסי אישות אתה.
מצב זה, הלחיץ את הורי הבחורות, שדאגו לקצר, עד כמה שאפשר, את מועד ההמתנה עד לחתונה.

עתון  היהודי المصباح (המנורה) שיצא לאור בבגדאד בשפה הערבית, בגליונו מספר 98, מיום 12 במאי
1924, כתב במאמר מערכת "נגד המנהג המגונה, לפיו טקס האירוסין אצל יהידי בבל נחשב לחתונה
לכל דבר, ושאם הזוג ייפרד מיד, או בתקופת האירוסין, חייבים הם להתגרש והבחור מתחייב בגט".
בעל המאמר ממשיך ומציין, ש"בכל העולם מתייחסים היהודים לטקס האירוסין כאל תקשורת זמנית,
ורק בעיראק האירוסין לובשים צורה רשמית".

החל משנות השלושים של המאה העשרים ואילך, ועקב פתיחתם של מועדונים ובתי ספר לבנות
מטעם הקהילה, נוצרו אפשרויות להכרה בין מינית, והחלו סימני  מרד מצד בחורות נגד הוריהן,
שלא לקשור את חייהן עם בחורים, שאינן מכירות ושאינן חפצות להנשא להם. 

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

קליטתם של עולים יהודים מעיראק בישראל


בין שתי מלחמות העולם, הקימו יהודים אמידים בסביבתה של בירת הח'ליפים ועל גדות נהר החידקל,
רובעים שלמים של וילות ומעונות קיץ מוקפים בדקלים וגני-נוי בסגנון מודרני. השכנים הערבים קינאו
בפרברים מפוארים אלה ובדייריהם וקראו להם "תל-אביב החדשה". הם לטשו עין אל מעונות-הפאר
וחיכו ליום בו יחמסו אותם מבעליהם והיום המיוחל בא עם העלייה ההמונית. רכוש יהודי רב שהוקפא
והוחרם כנכסי נפקדים לאוצר המדינה והועבר לטיפולו של אפוטרופוס ערבי, שנתמנה על-ידי ממשלת
עיראק בשנות ה- 50, נאמד במיליארדי דולרים. חלק מהרכוש שהולאם, נמסר לפליטים פלשתינים 
שהגיעו לעיראק באותם ימים (1). ממשלות ישראל על ראשיהן ושריהן, במהלך השנים שעברו מאז, 
לא עשו  די בכדי לתבוע מארצות ערב, לרבות עיראק, פיצויים על הרכוש שהיהודים הותירו אחריהם, 
עקב נישולם ושילוחם כפליטים מחוסרי כל.
המציאות הקשה שקיבלה את פני העולים ברדתם מהמטוסים שהובילו אותם אל ארץ כיסופיהם,
גרמה להם זעזוע נפשי עמוק. רבבות בתי-אב ומפרנסים מהמעמד הבינוני שנתלשו מבתי מגורים
מסודרים ומקורות מחייה מבטיחים, הובלו במשאיות, מנמל התעופה לוד אל שער העלייה
(בפיהם: שער הדמעות) על נשיהם וטפם כפליטים ממש. לכולם כאב לעמוד בתור ארוך ליד
המטבח הציבורי להשיג מעט חלב או מרק ירקות בשביל האישה והפעוטות המחכים באוהלים
הצפופים. רק מעטים שהצליחו, איכשהו, להוציא חלק מכספם, או היה להם אשראי בנקאי בארצות
חוץ, יכלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הגדולות בארץ.

משער העלייה, הובלו העולים במשאיות אל המעברות הנטושות על-פני הארץ, שם גרו באוהלים, 
בבדונים ופחונים. הייתה זו תקופת-מעבר קשה מנשוא בשביל קהילה, שהייתה קפיטליסטית 
מייסודה ומחולקת למעמדות נפרדים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. במעברות שררה אוירה 
של דיכאון וייאוש. מפרנסים רבים שבעבר עסקו במסחר זעיר, מצאו עצמם מובטלים, ללא שמץ של
תקוה. מעמדו של הפועל בעיראק, היה בתחתית סולם החברה, ויהודים רבים סלדו מעבודת
כפיים. כעת, גילו לתדהמתם, כי אם ברצונם לחיות, יהיה עליהם להשתמש בזרועותיהם ולעבוד.
בתודעתם של העולים החדשים, חדרה ההרגשה כי הם בודדים במערכותיהם ונעזבים לנפשם.
כאן עמד לה לעלייה העיראקית, כשרונה הבלתי רגיל להסתגל לתנאי הארץ ולאורח החיים בה.
המצוקה הכלכלית גילתה בין המוני יהודים אלה כוחות נפשיים ופיזיים שאיש לא פילל להם. הם
קלטו את השפה העברית במהירות מפתיעה והחלו להשתמש בה. רופאים, רוקחים, מורים, עובדי-
תברואה, אחיות, רואיחשבון, עורכי-דין ופקידי בנקים למאותיהם, עברו קורסים מזורזים, התאימו
עצמם לתנאי הארץ ושובצו בעבודה במקצועותיהם. אלפים מבני המעמד הבינוני קיבלו הכשרה 
מקצועית ויצאו לעבוד בבניין, בשדה ובסדנא. רבים בגיל העמידה וקשישים חדלו להתבייש 
מעבודת כפיים והפכו לפועלים במלוא מובן המילה (2)

(1)  חדד, ע. אבני דרך, 1970.
(2)  פולק, א,נ. יהדות בבל, 1959. מאירי, י. על נהרות בבל, 2002.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012


Religious Room (Hachder - Istadh)



Up to 1830' the cheder (Istadh) was virtually the only educational institution
available to the Iraqi Jewish child. It is remarkable that the Istadh continued
to exist until the end of the World War I, when it functioned only as a 
preschool morning institution for the teaching of Hebrew. However, in the
days of  its prime, the Istadh played a leading role in the education of
children (boys and girls). Girls were not required to study Torah, but some 
parents were known to teach their daughters:"As for the girls, the Talmudic
assumption usually applied that they were not to taught Torah and writing,
but sometimes a way was found of permitting them to learn" (Ben-Jacob. A,
1966).

Education of the Children in the Jewish Tradition

The Jewish community in Babylonia considered the education of its children
a matter of the highest importance. What it still more remarkable is that the 
matter of study, there were no distinctions between rich and poor; all studied 
the same material with the same zeal. In fact, one of the famous Talmudic
saying has it: "Watch over the children of the poor, for out of them will
knowledge come forth".  The Torah itself includes the injunctions: "and thou
shalt teach them diligently to thy children" (Dvarim, 6,7), "And you shall teach
them your children" (Dvarim 11, 19). According to the Torah, the main respon-
sibility for the education of children rested with the father (Masechet  Kidushin,
29,1).

The first program of study for young children was mentioned in the Mishnah,
and was based on the principle of gradual learning, from the easy to the
difficult: "A five year-old to the Mikra, a ten year-old to the Mishnah, a thirteen
year-old to  Bar-Mitsva, a fifteen year-old to Gemara..." (Mishna, Masechet Avot, 
chp. 5,21).

The Istadh was in the house of the teacher (stayee), in which he and his family
lived. He put aside a room and he supplied all its needs.This room accommo-
dated up to fifty children, or more, ranging from 4 to 12 (Ben-Jacob, A,1966). 
The room was meagre and sparse, stifling dark and damp. The furniture in the 
room is plain: low and short benches without back rests. The teacher sat in the 
middle, on a chair upon which he placed a small pillow. Before him stood small
table and on it, a siddur and the Chumash, with his special reed  pen. Next to 
the siddur was a stick that the stayee used to hit the children, when necessary 
(sassoon , D.S., M. bennayahu (ed.), 1956).

The stayee would arrange the children into groups and his assistants were in
charge of discipline, helping children who were having difficulties, bringing 
them from their homes to the cheder and back. The assistant was called the
"Chalifa" (substitute) in Arabic. One of the means of accepted education and 
punishment in the cheder, was hitting the child with strap, stick, or ruler, as 
punishment for lateness, or absence, for lack of concentration and chattering,
and more. The parents were also partners in this "educational method".

The Program and Contentsof Study in the Istadh

The program of study in the traditional cheder usually based only on religious
studies. The teaching of  the Hebrew alphabet and how to read the syllables, 
was done by the stayee with the help of special boards, on which he wrote the 
letters along with the dots (Ashtor, 1961). 
With the rapid changes that are taking place in the methods of teaching, it might 
not be out of place to record here the quaint manner in which the alphabet was 
taught to the young. This was the way of picturing each letter:

א-  That which has four heads
ב-  A window
ג-   That which has a wing
ד-  A hatchet
ה-  She that has her leg cut off
ו  -  A needle
ז -  A pin
ח-  She that has both her legs sound
ט-  She that has her leg in her inside
י -  Your younger sister
כ-   A round window
ל-   The camel
מ-   She whose head in a raisin
נ-    A hook
ס-   A circle
ע-   That which has two heads
פ-   She that has a raisin in her mouth
צ-   Two heads and is bent
ק-   He that has a long leg
ר-   That which is curved
ש-   He that has three heads
ת-   She that has a crooked leg 

sources: Sassoon (1949).

In the 19th - 20th centuries, new and more modern frameworks were 
established in Babylonia, and this included the"Midrash Talmud Torah"
and the "kol Yisrael Haverim" schools, in which more general education 
was given along, with the teaching Hebrew and Arabic. In any event, a 
learning framework in the style cheder still exists in the ultra-Orthodox 
communities. (Ben Jacob, A. 1966).  

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012



החדר (אסתאד') בגלות בבל



לפי המסורת, ראשיתו של ה"חדר" מתקופת בית שני בא"י. הראשון שייסד את החדר היה יהושע בן-גמלא,
כהן גדול ששירת בבית המקדש שקבע: "בכל עיר ועיר ובכל מדינה, יש להושיב מלמדי תינוקות שיתחילו
בלימודם מגילים שש או שבע" (1). לעומת זאת, לפי מסכת אבות, תחילת הלימודים בחדר אצל המלמד
מגיל חמש: בן חמש למקרא, בן-עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות..."(2). החובה ללמד את הילדים,
חלה על האב: "מראשית עריסתם, תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (3), ועל חינוכם כתוב ב'משלי': "חנוך לנער
על-פי דרכו, גם אם יזקין, לא יסור ממנה" (4).בשפה הערבית הספרותית, מצווה הפתגם: "אל-עלם פ'י
אל-צע'ר, כלנקשי פ'י אל-חג'ר" (לימודים בגיל רך, כמוהם, כחריטה על אבן" (5). והמקבילה לפתגם הערבי,
אנו מוצאים במסכת אבות: "המלמד ילד הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש" (6).
בחברה הבבלית, המלמד ב'חדר' נקרא "מורה" ("סתאיי" בערבית). סתאיי לימד את הילדים תנ"ך, סדר התפילות 
והטעמים והקנה לילד קריאה מדוייקת ורהוטה ומבטא נכון של העיצורים והתנועות, לפי מסורת העדה. דרך ההוראה הקפדנית הבטיחה העברה מדוייקת של המבטא מדור לדור. גם ילדות בגיל הרך השתלבו עם בנים בגילן בחדר,
אם כי, היו מיעוט קטן ולא כל ההורים ששו לשלוח את בנותיהם לחדר.

החדר שכן בביתו הפרטי של "המורה". בדרך-כלל, היה בו שולחן, כסא למורה וספסלים לתלמידים. על שולחנו של
המורה הונחו סידור תפילה ותנ"ך ולידם 'מקל' שטוח קצר ו'פ'לקה', סמל ליראה ומרות, לשמשו בעת שיחוש צורך
להשתיק ילד מתפרע שלא סר למרותו (7). חום הקיץ ב"חדר" הבבלי היה בלתי נסבל. מניפת בד גדולה הייתה תלויה בתקרתו המסויידת והקודרת וממנה יורד חבל פשתן, המשמש להנעתה. ילדים, כל אחד בתורו, משכו בחבל
והניפוה מצד אל צד כדי להשיב רוח ולצנן את המקום. היו בעיראק כמה "חדרים" שאשת המורה הכינה דברי
מתיקה, או, אבקת "סומאק וזעתר", מצמחי תבלינים חמוצים, ומכרה לילדים תמורת פרוטה לשקית.

ידיו של ה'עוזר' למורה (שנקרא בערבית- ח'לפ'ה) היו מלאות עבודה. הוא היה זה שצריך להשכים קום, להוביל
את הילדים מביתם אל ה"חדר" ולהחזירם בגמר לימודיהם. אמנם המורה שילם לעוזרו משכורת עוני תמורת
עבודתו, אך העוזר התחשב במצבו הדחוק של מעבידו והתנחם בתוספת הכנסה צדדית שקיבל מההורים,
ששילמו לו, מפעם לפעם מעות או תשורות, בפרט, בתקופת החגים (8). 

העונשים ב"חדר" היו כבדים. אמצעי עונש מקובלים היה המקל והחמור מכל הייתה הפ'לקה, מוט שחבל לא קצר
משתלשל משני קצוותיו. את התלמיד הסורר השכיב המורה על גבו על ספסל עץ. הוריד את נעליו, הכניס שתי
כפות רגליו הצמודות בין המוט לחבל, סובב את החבל, עד שנמתח בכוח, על רגלי הילד. העוזר, הח'לפ'ה תפס
בשתי קצוות המוט והמורה התחיל להכות במקל על כפות רגליו היחפות של הילד. היו הורים שביקשו מהמלמד
להעניש את ילדיהם הסוררים, שהתפרעו בבית, בפ'לקה, כדי לקיים את מצוות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו" (9).

(1)  בבא בתרא, דף כ'א, עמ' א'. (2)  מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'א.  (3)  פרשת "במדבר", ט'ו, כ'א.
(4)  משלי, כב', ו'. (5)  י. מאירי, על נהרות בבל. (6)  מסכת אבות, פרק ד', משנה כ'ה. (7)  בן-יעקב. א. 1966.
(8)  אסף.ד. 2007.  (9)  משלי, יג' כד'.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

Ezra and Nehemia Program



By 1949, the Iraqi Zionist underground had become well-established (despite many arrests),
and they were smuggling Iraqi Jews out of the country illegally at a rate of 1,000 a month (1).
Hoping to stem the flow of assets from the country, in Mrach 1950, Iraq passed a law of one
year duration, allowing Jews to emigrate on condition of relinquishing their Iraqi citizenship.
They were motivated by "economic considerations, chief of which was that almost all the
property of departing Jews reverted to the state treasury" and also that "Jews were seen as
a restive and potentially troublesome minority that the country was best rid off". Israel was
initially reluctant to absorb so many immigrants, but eventually mounted an airlift operation in
March 1951, called "Ezra and Nehemiah" to bring as many of the Iraqi Jews to Israel, and
sent agents to Iraq to urge the Jews to register for immigration as soon as possible.(2).

From the start of the emigration law in March 1950, until the end of the year, 60,000 Jews
registered to leave Iraq. In addition to continuing arrests and the dismissal of Jews from their
jobs, this exodus was encouraged by a series of  bombing starting in  April 1950, that resulted
in a number of injuries and a few deaths (3).Two months before the expiry of the law,
by which time about 85,000 Jews had registered, another bomb at the Masuda Shemtov
Synagogue killed 3 or 5 Jews and injured many others.

The law expired in March 1951, but was later extended after the Iraqi government froze
the assets of departing Jews, including those who had already left. During the next few
months, all but a few thousand of the remaining Jews registered for emigration, spurred on by
a sequence of  further bombings that caused few casualties but had great psychological
impact.In operation "Ezra and Nehemiah" some 120,000 Jews were airlifted to Israel via
Iran and Cyprus (4).

Iraqi Jews left behind them extensive property, often located in the heart of Iraq's major
cities. A relatively high number found themselves in refugee camps in Israel, known as
Ma'abarot (5).The cash assets alone of the emigrants were valued more than 10,000,000
pounds. Their other assets: lands, business, houses and personal possessions, a formidable
national wealth, accumulated  millions of pounds were likewise to be forfeited. Over a
hundred thousand Jew were suddenly rendered penniless.

(1) Simon , Regular and Lasker, (2003)
(2)  Hillel, S. (1986)
(3)  Pappe, (2004)
(4)  Benjamin, (2007)
(5)  Gale, (2005)

מבצע "עזרא ונחמיה"

מבצע "עזרא ונחמיה"

מבצע "עזרא ונחמיה" של המאה העשרים,הוא מבצע הטסת יהודי עיראק לישראל, קרוי על שמם של "עזרא" ו "נחמיה", מנהיגים יהודים בארץ ישראל ובבל, בתחילתה של תקופת בית שני, תקופת העלייה בשנת 538, לפני הספירה, מבבל לירושלים. עד הקמת מדינת ישראל, חיו בעיראק 135,000 יהודים, מחציתם התגוררו בעיר הבירה בגדאד, מתוך אוכלוסיה ערבית שמנתה 2,5 מליון נפש.

בעקבות החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה של א"י בכ"ט בנובמבר 1948, החלו שלטונות עיראק לרדוף את
היהודים. יציאתם של היהודים מעיראק נאסרה, נערכו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי ממשלה
ומהמוסדות הכפופים להם, ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודיים,  בוטלו
כל רשיונות היבוא והיצוא לסוחרים יהודים, שיתקו את חיי הכלכלה של היהודים והוקמו במקומם חברות ערביות.
נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל. יהודים אולצו
לתרום כסף, כדי לסייע לכוחות  העיראקיים שנלחמו בארץ-ישראל. המשטרה החשאית רדפה אחר היהודים
בהאשמות שוא שונות:יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם ויהודים עשירים נעצרו ונקנסו. מאמרי הסתה נגד
היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר, בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל"
(העצמאות). משום, כך, גברה בריחתם הבלתי ליגלית של היהודים לא"י מעיראק והקיפה אלפים רבים, עד
שממשלת עיראק נכנעה ופרסמה בשנת 1950, חוקה שהתירה ליהודים לצאת מאדמתה, תוך ויתור על נתינותם
העיראקית ואוסרת עליהם לחזור לעיראק בעתיד. 

ב- 10 באפריל 1951, אישר בית הנבחרים בבגדאד חוק המקפיא את רכושם של כל יהודי עיראק, שוויתרו
על נתינותםונאסר עליהם למכור את רכושם, ההקפאה חלה על כל נכס, סחורות בחנויות, ופקדונות בבנקים
וכו'. כתוצאה מכך,     יהודים  רבים בטרם עלייתם, התרוששו ולא נשאר להם כסף לצורך קיום. כל אלה
הובילו, בסופו של דבר, לסיומה  של גלות מפוארת , איכותית ועתיקת יומין, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה",
בו עלתה בשנים 1950-1952, רובה של הקהילה    שמנתה 120,000 נפש, לארץ ישראל. הקהילה
השאירה רכוש במליארדי דולרים: בתי-ספר, משרדים, מועדונים, בתי-תפילה, דירות, בתים וארמונות,
חוות חקלאיות, מרפאות וקליניקות רפואיות, בתי-חולים, בתי קהילה, ורכוש         אחר. כל זה הולאם בידי ממשלת-עיראק. יהודים שלא עלו לישראל, היגרו לארצות אחרות.